לה מרמור

לא רבים יודעים זאת, אבל בשטחי קריית הטכניון מצוי סניף של רשת הופלים הארצית "לה גופרה". מיקומו אי שם בין הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול והפקולטה להנדסת מכונות, איננו נמצא בבית הגידול של אף אחד מכותבי הבלוג, אך בכל זאת ניצלנו את מעט הזמן אשר הצלחנו לפנות בעיצומו של הסמסטר על מנת לפוּש ולסעוד שם. למרבה הצער, זמן הנופש המוגבל עקב מחוייבויות אחרות (לימודים, מבחנים, בלוגים אחרים ובזבוזי זמן מסוג אחר), הוביל לכך שעד היום, מספר שבועות לאחר מכן, לא הגיעה הביקורת לכדי כתיבה.

הידעתם? על פי דרישות הכשרות, בין השעות 11:30-16:30 המנזה בשרית בלבד

תיאור הסניף באתר לה גופרה מציין, באחד המשפטים רבי-השגיאות שזכיתי לראות בשבועות האחרונים, כי "לצד המתוק והקפה בסניף מתאפיין בטוסטים וכריכים מיוחדים המיוצרים במיוחד עבור הרשת". מה חשקה נפשנו לטעום מעט מ"המתוק" הזה. דא עקא, אם משום מה שיוויתם בנפשכם כי סניף "לה גופרה" יכיל את הוופלים הבלגיים המפורסמים של הרשת – אחרי הכל, "לה גופרה" בצרפתית אומר בדיוק "הוופל" – אתם עתידים להתאכזב. לה גופרה שבטכניון איננו יותר מבית-קפה-סנדוויצ'יה מהסוג שראיתם כבר שוב ושוב: אותם סוגי קפה דלוחים, סנדוויצ'ים עייפים, טוסטים טרוטי-עיניים ומוזלי.

מוזלי.

בפאתי הסניף, פועל בשעות הצהריים מזנון בשרי אשר הגיש ביום הבדיקה שווארמה למיניה. אנחנו החלטנו לבדוק את המוזלי וטוסט גבינה צהובה, עגבניות, בצל ופטריות. בניגוד לתיאור הפסטורלי באתר הסניף, לפיו היה עלינו "לקחת הפסקה ולהתפנק עם קפה משובח עם שוקולד מיוחד…", החוויה עצמה היתה שבלונית עד אימים. הטוסט בילה בקלייה זמן בלתי סביר בכל קנה מידה, שכנראה מעיד על עייפותו של הטוסטר וזרזיפי החום הזעומים שהפלטות שלו משלחות בקרום הלחם. הפטריות, למותר כמעט לציין, היו פטריות-מקופסת-שימורים. היה עליי כמובן לדעת: המשפט היסודי של בתי הקפה הזולים קובע כי לעולם, ולא משנה מה, אין להזמין פטריות, וזאת מכיוון שמסיבה לא ברורה כלשהי, החוק עדיין מתיר לכנות את גוש הגומי הצמיגי שמתבוסס במיץ מלוח בתוך קופסת פח בשם "פטריות". ובכן, נאמר זאת כך: פטריות כמהין זה לא.

טוסט עם גבינה צהובה, עגבניות, בצל ופטריות. חשיפה: זהו כותב הבלוג.

המוזלי, מצד שני, היה בהחלט מה שניתן לכנותו בחוגים המתאימים, "עשיר", וכלל מלאי מגוון של פירות יבשים. נושא המוזלי, עליי לומר, מעורר אצלי תהיות: לא, לא מדובר ברטינה הטיפוסית על כך ש"זה לא אוכל", "זה מה שהאוכל שלי אוכל", או שלל רטינות לעגניות קרניבוריות-מאצ'ואיסטיות מהסוג הטיפוסי: אם הייתי כזה, לא הייתי בטכניון, נכון? התהייה המדוברת נוגעת בעובדה שכמויות היוגורט והגרנולה שמוכלת במנת מוזלי אחת היא מפלצתית למדי. על אף שמדובר במנה ביתית ופשוטה למדי – למעשה, ברגע זה חוצה "הנדסת מזון" את הקווים והופך לבלוג מתכונים; אם כן, מתכון למוזלי: קנו יוגורט. קנו גרנולה לפי טעמכם. ערבבו. – כמויות היוגורט שיצרוך אדם סביר בסיטואציות חברתיות הולמות איננה מתקרבת לזו המוגשת בבתי קפה.

כמויות יוגורט עצומות

מה לא מפתיע, אם כן; סניף "לה גופרה" בטכניון הוא כה סטנדרטי, כה עייף, כה דהוי, עד ששומה שגם הביקורת עליו לא תתעלה לגבהים הרצויים. שבענו די והותר מזנונים מן הסוג הזה. הבו לנו מן המקוריות ומן החידוש.

לסמסטר חדש!

חודש אל תוך הסמסטר ורגע לפני שהוא נגמר, ניתן כבר לגבש תובנות אודות הפתיחה הקולינרית של שנת הלימודים תש"ע.

בית הסטודנט, על שלל האפשרויות שהוא מתיימר להציע, טרם נפתח. חבל.

המחירים במכונות השתייה (קלה וחמה כאחד) עלו ב-20 אגורות, כך שכעת כוס "קפה" עולה 1.40 ש"ח ופחית קפיטליזם קוקה קולה עולה 3.50 ש"ח. גם המחירים במכונות החטיפים עלו, ובסמסטר הזה תצטרכו לשלם בין 20 אגורות לשקל יותר מאשר בסמסטר הקודם בשביל להשקיט את המנצ'יז.

עם זאת, יש לנו כמה חדשות טובות בשביל הסטודנט הרעב והעני:

פינת הקפה של הפקולטה לארכיטקטורה חזרה לפעילות. הידד!

פרויקט נוסף מבית הפקולטה לארכיטקטורה הוא "פינת התה" המתחרה המנצחת של שנה ד'. בתחילה הציעה פינת התה פיתות עם תוספות (זעתר, בולגרית או רוטב פיצה עם גבינה) וכעת עם בוא החורף מחכים שם מרק ביתי מהביל ותירס חם על פלטת שבת. יאמי!

שוב פרצופים חדשים ומלאי הבעה מאחורי דלפק הבריף, אך למרבה הצער, איכות השירות לא השתנתה. עם זאת, נראה כי מישהו שם החליט להוציא לפועל סוף סוף את כל המנות המופיעות בתפריט ועכשיו הם מוכרים, בנוסף לסנדביצ'ים הרגילים, סנדביצ'ים פשוטים (גבינה צהובה / ביצה / חביתה / טונה + מלפפון ו/או עגבניה) בבגט (6.20 ש"ח) או בחצי בגט (3.60 ש"ח). כמו כן נצפו עוגיות שוות (5 עוגיות ב-5.30 ש"ח).

עד כאן, מחדר החדשות של אמאדו.

מתפרקת מנכסיה: מנסים שוב את קפיטריית הבריכה

התכנית המקורית היתה לבקר בבית הסטודנט המשופץ והמחודש על שלל מסעדותיו ובתי הקפה המובטחים שבו, על מנת לחגוג את פתיחת שנת הלימודים, כמו גם את סיום חופשת הקיץ של הבלוג. אך למרבה האכזבה, ועל אף הפרסום הרב, בית הסטודנט עדיין לא מכיל אף מסעדה פתוחה – הפסד שלהם, אגב, יש לי אוסף ענקי של שנקלים שהצטבר בארנק, ואם הם יאחרו לפתוח אאלץ להתחיל לחלק אותו לנהגי אוטובוסים – ולכן נאלצנו שוב להרחיק לכת עד לבריכה, לעוד מנה של בשר על האש בפיתה.

אחד הדברים הבולטים באיזור הבריכה הוא כמות השלטים הרבה, כאשר רובם כוללים את המילים "חל איסור חמור" על שלל דברים של מה בכך: חל איסור חמור לשבת עם בגד ים רטוב על הספות, וחל איסור חמור לתלות מגבות על הגדר, וחל איסור חמור לשים את הכיסאות מול יציאת החירום. ישנם סתם שלטים בעלי ניסוח מוזר, למשל השלט "גם חברים משלמים" שתלוי בגאון מעל לקופות, וישנם שלטים מעוררי מחשבה: למשל, השלט שמודיע שהכניסה לקפיטריה היא בלבוש הולם בלבד.

עכשיו, אני לא חכמולוג. סוף-סוף, אני מבין שהמטרה היא למנוע מאנשים להיכנס לשם בלבוש הבריכה שלהם, ואני תומך נלהב במדיניות: את הסנפירים היחידים בקפיטריה אני רוצה לראות על הדגים שבצלחת, ואת הספידו היחידי בקפיטריה אני לא רוצה לראות בכלל, תודה רבה. אבל, איך נאמר זאת בלי לפגוע, משפטים דוגמת "הכניסה בלבוש הולם בלבד" שמורים בז'רגון ההסעדה לסוג אחר של מקומות: כאלה שצריך להשקיע שכר לימוד שנתי כדי לבלות בהם ערב; כאלה שיקבלו אותך רק בבלאק-טיי, או למעלה מזה, והגיע הזמן שתקנה זוג נעליים בנוסף לסניקרס, בחור צעיר. כאלה שבמטבח שלהן אומרים לפעמים "לא שמת מספיק פטריות כמהין במנה הזאת. תוסיף עוד קצת". מכאן נמשיך בעדינות: מותר להסתכן ולנחש ש"שף חובב" המסתורי מהקפיטריה איננו פסבדונים של ז'ואל רובושון. יתרה מכך, מותר להסתכן ולנחש – האם הסרקאזם המר שלי מובן מספיק? אולי אתַגְבר אותו בזוג מקפים מפרידים – שהביקור האחרון של נציג מישלן בקפיטריה של הבריכה לא הסתיים במשפט "אני מוריד לכם כוכב בגלל הדשא הצהוב, אז תסתפקו רק בשניים". נדמה לי שהנקודה ברורה: כשקפיטריית סטייק-בפיתה מנסה להשתמש במשפטים של עילית הבישול, התוצאה צורמת.

לקפיטריית הבריכה יצא מוניטין של המקום האיכותי ביותר בטכניון, אך כנראה אין זו תולדה של שירותי ההסעדה שלה: רמת המחירים סובבת סביב התקן הנהוג בטכניון, אולי טיפה גבוה יותר, והמבחר איננו גדול במיוחד: מספר סוגי בשר שניתן לספור על אצבעות יד אחת, תוספות חמות הכוללות אורז, אפונה שלא בושלה כיאות, פסטה שמנונית וצ'יפס סביר ומספר סלטים סטנדרטיים: ירקות, כרוב, כרוב סגול, וכו'. המנה הקורצת ביותר, מבחינה פיננסית ומבחינת הטעם, היתה חזה-הודו, כך מתברר, בפיתה, יחד עם החומוס-צ'יפס-סלט המוכרים. בעיות תחזוקת הפיתה עליהן הלינה נעה בפעם שעברה עדיין מושלות בכיפה, וזאת על אף שהפיתה נראית מאיכות טובה. בשלב מסויים כל מבנה הפיתה קורס לתוך עצמו ומותיר את הסועד לנבור בשאריות מרוחות החומוס באצבעותיו החשופות. נתחי הבשר היו יכולים להנות מעוד מספר דקות על האש, אם כי בכל מקרה חזותם החיצונית מפתה הרבה יותר מטעמם בפועל. הצ'יפס, כאמור, היה סביר ותו לא, והסלטים היו מרעננים ומפתיעים לטובה, אם כי מוגזם לצפות מהם להחזיק מנה שלמה.

מנת "בשר על האש בפיתה", קפיטריית הבריכה

אז מה כן? מקור המשיכה של הבריכה הוא כנראה באקס-טריטוריאליות שלה; בעובדה שבניגוד לקפיטריות בלב מבני הלימודים, המנדרינים והגְּרֵגים למיניהם, היא איננה מהווה המשך רעיוני לחדרי הכיתות האפרוריים, מעין אגף נוסף שמאכלס את אותם האנשים ובאותה האווירה. הו לא; היא מתחם נפרד בלב הקמפוס, שורצת אורחים חיצוניים, טבולה בנוף הדשא והמים שמרומם את הנפש וממריץ את הגוף: היא שינוי אווירה, יציאה מהשגרה, קפיצה לעיר הגדולה. חכמת אנשים מלומדה היא שדעתם של אנשים משתבשת עליהם קמעא כשהם אינם בסביבתם הטבעית, ויתכן שזה הגורם להערכת-יתר של נתוני הקפיטריה בבריכה, או לחילופין, להערכת-חסר של שאר מקומות ההסעדה בקמפוס. זאת, או שנקודות הזכות של הקפיטריה בבריכה שהוזכרו לעיל מצליחות לחפות על האוכל הבינוני. ואם זה המצב, קבלו-נא את ההמלצה האולטימטיבית: ישיבה בשולחנות קפיטריית הבריכה מבלי להזמין אף מנה. חסר נימוס אלמנטרי, אמת, אך בהתחשב במספר השולחנות הפנויים קשה להאמין שלמישהו יהיה אכפת, כל עוד תעשו כן בלבוש הולם, כמובן. עשו זאת! זה חו"ל באמצע היום. וואקאנס באמצע הסמסטר. החוויה מרנינה.

עזה כמוות

אי שם בלב מעונות עזה שוכן לו בית קפה ומאפה שאיש אינו בטוח כיצד הוגים את שמו, אך מאייתים אותו 'רוניצ'ו'. ביום האחרון שלי במעונות, הגעתי למסקנה שאין דרך טובה יותר לחגוג את עזיבתי מאשר לבקר בבית הקפה השכונתי שבו לא ביקרתי ולו פעם אחת כל השנה (ולו רק כי לא נשאר לי אוכל במקרר).
במבט ראשון רוניצ'ו נראה עדכני, תל-אביבי אפילו, צבוע בצבעים עליזים, כמו שהנוער אוהב. אחרי כמה שניות שמים לב לשירים בערבית שבוקעים ממרקע הטלוויזיה ונזכרים שאנחנו בעצם בעזה. לפי השמועות, וגם לפי התפריט המפורסם באתר אס"ט ולפי השלט בכניסה, המקום מציע סנדביצ'ים, פסטות ומאפים. כששאלתי את הבחור מאחורי הדלפק איזה סנדביצ'ים יש לו להציע לי, הוא ענה: "אין סנדביצ'ים. יש בִּיצה, בִּיתה או סמבוסק".
בחרתי בסמבוסק עם גבינת עזים וזעתר. המאפה הוכן במקום ולאחר המתנה של כ-10 דקות קיבלתי לידי סמבוסק טרי – אולי טרי מדי – שמימדיו מכובדים פלוס. במשפט אחד ניתן לומר, כי הבעיה העיקרית ממנה סבל הסמבוסק היא חוסר איזון. הבצק לא היה אפוי מספיק , בעוד לגבינה היה מרקם נוקשה למדי. תערובת הזעתר הכילה אחוזים לא פרופורציונליים של שומשום ומלח, כאילו היה מדובר בקוקאין יקר ערך מהול באבקת סוכר זולה. התערובת פוזרה באופן לא אחיד ברחבי הסמבוסק, וכתוצאה מכך אזורים מסוימים היו עתירי זעתר ודוחים למדי, בעוד אזורים אחרים היו נטולי זעתר כליל. כאילו לא די בכך, המאפה כולו הוטבע בשמן זית, שנראה שגם הוא אינו מרוצה מתערובת הזעתר ולכן מיד החל לדלוף החוצה; עדות ברורה לכך היא שלולית השמן שנותרה על השולחן אחרי שנגמר הסמבוסק.
יצוינו לטובה המחירים ברוניצ'ו, שבאופן כללי אינם עולים על 20 ש"ח למנה (פרט לפיצה גדולה שמחירה 35 ש"ח, אבל שם יש יותר ממנה אחת, מן הסתם). יצוין באופן ניטרלי (יתרון? חסרון? לא יודעת) המרחק מהפקולטות, שאינו טריוויאלי. יצוין לרעה הסמבוסק עם גבינת עזים וזעתר. אולי הם טובים יותר בבִּיצה.

קפה? קפה!

אני רוצה לפתוח בוידוי קטן ולא מחמיא: יש לי סימפטיה אינהרנטית למכונות קפה. אולי זה משום שהן מציעות משקאות חמים (אל נא נמהר לקרוא להם בשמות מוליכי שולל כמו "קפה") במספר שקלים שאפשר לספור על יד אחת, בדרך כלל גם אם אחת מאצבעותיך נכרתה בתאונה כלשהי, שלא נדע מצרות. זכורה לי במיוחד מכונת הקפה בבסיס הצבאי בו העברתי שבועות רבים, לעתים בלי חלב במקרר, ותמיד בצורך תמידי בקפאין וסוכר. חשקים אלה גרמו לי למצוא את עצמי שוב ושוב מול המכונה, לבדי או בחברה, משלשלת שני שקלים (בזמני עוד לא היה שנקל) ומחכה בסבלנות עד שהמכונה תצפצף "המשקה מוכן", כדי שאוכל לאסוף את כוס השוקוצ'ינו המהביל שמחכה לי מאחורי וילון מספר אחת. גוד טיימס.

מה שמחתי לגלות בבניין הפקולטה שלי מכונת קפה שמציעה מגוון משקאות מכובד בעלות של שקל אחד ועשרים אגורות בלבד. היתרון האוטומטי של מכונת הקפה היא שהיא תמיד שם כשאני שם, גם כשהבריף סגור ופינת הקפה של ארכיטקטורה לא מתפקדת. למי שכבר בא עד אליה, המכונה מציגה תמונה אוטופית של קרואסון טרי ועמוד כותרות של עיתון, וכמובן גם כוס קפה, האייקונים האוניברסלים שמסמלים בוקר טוב. הבעיה היא שהתמונה המפתה מתפוגגת מהר מאוד כשמגיעים לביזנס.

לכאורה, המכונה מציגה כ-20 משקאות שונים שניתן לבחור. אולם במבט מדוקדק ניתן להבחין כי ישנם שלושה משקאות בלבד: קפה, שוקו ופרנץ' ונילה. כל שאר האפשרויות הן הרחבה או שילוב של כל אחד מסוגי המשקאות הנ"ל. כך, לדוגמה, ניתן להזמין משקה שתיאורו "קפה, שוקו וחלב", או לחלופין משקה שונה לגמרי שתיאורו "חלב, קפה ושוקו". שלא יעבדו עליכם: זה בדיוק אותו שיקוי מוזר ותפל. אל תנסו לשנות את כמות הסוכר במשקה: המכונה יודעת הכי טוב מה אתם צריכים ולכן מתעלמת מכל הלחיצות ההיסטריות על הכפתור הנידח הזה. ניסוי השוואתי נוסף שערכנו הוא בין המוצרים "פרנץ' ונילה", "פרנץ' ונילה מתוק מאוד", וכן "פרנץ' ונילה עם תוספת חלב". שלושת המשקאות מילאו באופן שווה את הכוסות, כך שלא ברור היכן היא תוספת החלב. בנוסף, לכל שלושת המשקאות היה בדיוק אותו טעם, כך שאין חשד לתוספת חלב על חשבון כמות האבקה. דרך אגב, פרנץ' ונילה היא הבחירה המומלצת אם כבר נאלצתם לקנות קפה במכונה, וזאת משום שמכל המשקאות המוצעים (כזכור, קפה, שוקו ופרנץ' ונילה. וזהו.) פרנץ' ונילה הוא היחיד שטעמו מזכיר את הטעם המקורי של המשקה שבשמו הוא מתקרא. השוקו בדרך כלל מהול מדי, והקפה… טוב, זה שהוא חום לא הופך אותו לקפה. ללא ספק, ההונאה הכי גדולה היא המשקה שנקרא "קרמבו". הקשר היחיד בין המשקה והשם הוא ששניהם נמכרים במדינת ישראל. למעשה, טעמו של המשקה הזה, שאמור להכיל וניל ושוקו, דומה יותר לטעם של וניל וסבון נוזלי של נקה 7, שגם הוא נמכר במדינת ישראל.

חלק מהמשקאות מוגשים כשבתוכם מקל ארטיק מיניאטורי. לא ברור אם מדובר בכלי לערבוב המשקה או שמא בשאריות של ארטיק שוקו-שוקו ששהה זמן רב במכונה ונמס לאטו. יאמי. לעתים המכונה מרגישה במצב רוח מרומם ומחליטה לצ'פר את הלקוחות במנת משקה מוגדלת על חשבון הבית. הבעיה היא שלרשותה של המכונה עומדות כוסות בגודל אחיד, וכך קורה שתוכן הכוס עולה על גדותיה. זה ברוֹך רציני. קודם כל, כל נסיון להוציא את הכוס ממקומה, גורר באופן ישיר שתי תוצאות עגומות: 1) משקה חם נשפך על האצבעות שלך, 2) משקה חם נשפך בכל איזור ההגשה של המכונה. האינסטינקט הבסיסי של כל אחד שנכווה כך ברותחין היא לאוץ אל חדרי השירותים שבקצה השני של המסדרון (למה לא להציב את המכונה קרוב יותר אל השירותים?), לחטוף גליל נייר טואלט ולנקות את ידיו ואת הכוס, שעכשיו נוטפת משקה מכל הכיוונים. הבעיה היא שכאן נגמר האינסטינקט, ואף אחד לא טורח אף פעם לנקות קצת את המכונה. את מראה איזור ההגשה של המכונה אשאיר לדמיונכם הפורה, ורק אוסיף שהמילה "טינופת" מגדירה את המצב באופן די מדויק.

עצוב לראות כיצד מכונת משקאות אוטומטית עם פוטנציאל לא מבוטל, מידרדרת כך אל מעמד של מוצא אחרון לבעיית הקפאין היומיומית, ונכשלת במילוי תכליתה כספקית של משקה חם וטעים במחיר הוגן לכל פועל.

לבנה בטעמים

לרגל חופשת הקיץ המזדחלת ובאה, החלטנו להרחיב מעט את תחום הסיקור ולאכול – אני מקווה שאתם יושבים – במוסד קולינרי שאיננו נמצא בגבולות הטכניון.

בערבו של יום קיץ מיוזע למדי סעדנו במסעדת "פתוש" (או כפי שהם מתעקשים לכתוב זאת, "פאטוש") אשר במושבה הגרמנית. המסעדה מתהדרת בתפריט ערבי-יאפי; רוצה לומר, במקביל למנות מסורתיות ואותנטיות, מהז'אנר המכונה "מזרחי" (סמבוסק למיניו, סלט טבולה, לבנה) תוכלו להנות מכל התפריט השבלוני המגדיר בר-קפה-מסעדה בישראל המודרנית: האספרסו נחלט, הקפוצ'ינו מוקצף, הקוקטיילים משתכשכים בכוסיות והעלעלים מתפנפנים בצלחות.

ולכל הרב התרבותיות והנאו-מודרניזם הנפלא הזה, מצטרף הניסוח המשעשע של התפריט, שמעניק לכל מנה את התוספת "בטעמים": כך, ניתן למצוא קפה בטעמים, קפוצ'ינו בטעמים, לבנה בטעמים, ועוד ועוד דברים אחרים שבאים בטעמים. כך, לאחר שביקשתי מהמלצרית את הקפה שלי "בלי טעמים" (כלומר, ללא כל תוספים מיותרים שישווּ לו טעם של וניל, או של אגוז לוז, או של אגוז קוקוס) נמלאתי חשש שהיא תקבל את בקשתי כפשוטהּ, ותביא אל השולחן כוס מים קרים ("ביקשת בלי טעמים, נכון?").

בארוחתנו השתדלנו לקבל רשמים הן מהמנות ה"מסורתיות" של המקום, והן מהמודרניות יותר. משקאות הקפה הקר שהוגשו במקום היו מרשימים בצורתם, אך סבלו מטעם חלש, מה שהוביל למשקה מנומנם למדי. בנוסף, על אף כי אינני איטלקי מבית ושמי האמצעי איננו ג'יובאני, אינני סבור שברירת המחדל בהזמנת קפוצ'ינו קר צריכה לכלול הררי קצפת מתקתקה על פניו. יתרה מכך, בקצפת על פני קפוצ'ינו לוהט ישנו משום ניגוד מענג, כמעין לוליטה קולינרית: מפל טמפרטורות על החך והשפתיים שמוביל לשידור מסרים כפולים ופתייניים במורד הגרון; אבל קצפת על פני קפוצ'ינו קר היא סרת טעם מאותה סיבה שלחם בפיתה הוא סר טעם.

בשעה שהרעב החל לזקוף את ראשו, החלטנו לנסות לבנה (בטעמים) פלפל ושום. ה"טעמים" התגלו כערימת פלפלים קצוצים ושום כתוש אשר נחה לה בבריכת שמן זית בלב הלבּנה. השום הכתוש הטרי והחשוף לכל פקעית-טעם תועה היה קצת יותר מדי עבור חלקנו, אולם חובבי שום מושבעים לא ימצאו בכך בעייה. הלבנה עצמה מעיזה וחמוצה במידה הדרושה, מבלי להתחנף. אך על אף זאת, היה קצת מאכזב לקבל עם הלבנה פיתות תעשייתיות סטנדרטיות, ולא פיתות תוצרת בית איכותיות יותר. הפיתות הרגילות מעניקות תחושה של לבנה מקופסא, דבר שלא מוסיף כבוד לכל המעורבים.

לקינוח, החלטנו להעביר את טעמי השום בכנאפה. הכנאפה של פתוש, וזאת יש לציין לזכותה, איננה כוללת את הרכיב המסתורי בצבע כתום-זרחני שנוהג לכסות כנאפות ממגוון יצרנים אחרים; כל רכיביה גלויים ופשוטים: אטריות הקדאיף מטוגנות עד פריכות בשכבתן החיצונית, גבינת העזים מומתקת כבדעי, ושברי הפסטוקים מעטרים את חלקו העליון של המאפה. הטרוניה היחידה נוגעת לכמויות החמאה הגדולות שמותירות שייריהן בכל מקום, וגרמו לי בסיום אכילת המנה לצורך דחוף לנשנש עלי בייבי, למען שלום הגזרה. יצויין לחיוב כי המנה מתומחרת באופן זול למדי (22 שקלים לצלחת בינונית של כנאפה, בכמות שהספיקה לחמישה אנשים שאינם אכלנים גדולים או חובבי-מתוק מושבעים [יתכן שחלקם כן, והם פשוט התביישו מהשאר]).

ישנם אנשים שבשבילם "אוכל ערבי" פירושו כמויות עצומות של בשר שנצלה טוב-טוב על האש ומושם בשיפודי מתכת. לאנשים אלו לא הייתי ממליץ לבקר ב"פתוש": זהו המקום לאלו מכם שמחפשים אוכל מתוחכם ועדין יותר, המותיר תמיד אופציית נסיגה לתפריט בית הקפה הישראלי הסטנדרטי, אם לא ימצא מישהו דבר אשר ישביעו בגזרה האוריינטלית יותר.

פאטוש, שדרות בן גוריון 38, המושבה הגרמנית, חיפה.

מים רדודים

אין דבר יותר מרענן מאשר בריכה באמצע יום קיץ חם. ואין דבר יותר שמן מאשר ללכת לבריכה רק בשביל לאכול.

אם הצלחתם להגיע עד לבריכה (כזכור, חם) ולצלוח את נהר הזאטוטים שמציף אותה מדי יום (כזכור, קיץ), אל תתנו לבריכה ומימיה הקרירים לפתות אתכם לפעילות ספורטיבית — תתרכזו ותלכו ישר, אל הקפיטריה!

אז נכון שמבחר המנות שם קצת יותר מצומצם, וארוחה עולה קצת יותר מאשר בקפיטריות שוש-טוש, אבל כמו שאומרים, העיקר זה האיכות, וכמה שיותר. המנות בפיתה משתלמות הן פיננסית והן קולינרית, במיוחד אם לא בא לכם לשבת בבריכה שורצת הילדים. עם זאת, הן סובלות ממגישות חסרות הכשרה בכל מה שנוגע למילוי פיתה. לעובדות הקפיטריה נטייה לאחוז בחוזקה בתחתית הפיתה תוך כדי שהן דוחפות פנימה תוספות זו על גבי זו, ולא על פני כל שטח הפיתה, כפי שמתבקש. המאפה הדק לא עומד בזה, והתוצאה נראית כמו מכתש רמון: חור גדול באמצע הפיתה, שדרכו ניתן להבחין בשכבות גיאולוגיות של חומוס וסלט כרוב.

יתרון בולט שיש לבריכה על פני כל קפיטריה או בית קפה בטכניון הוא שלא שומרים בה על כשרות, ומוכרים מאכלים בשריים לצד חלביים, גם בשבת. בונוס: כשאתם יוצאים מהבריכה, תרימו רגע את הראש מהפיתה ותסתכלו על הנוף.

דו"ח מעבדה

בלוג הנדסת מזון פורץ גבולות!!!!!11 אנחנו גאים להציג את הפוסט הראשון שמבקר קפיטריה במוסד מחקר שבה מגישים אלכוהול ומזון לא כשר, ושבמקום מיקרוגל מחממים בו את האוכל במאיץ חלקיקים! וכעת נעבור לכתבה שהכין כתבנו בצרן.

---

הקפיטריה שזכתה לשם המקורי "מסעדה 1", מתרפקת על כרי דשא נעימים למראה, בקצה המזרחי של המעבדה האירופאית לחקר הגרעין, CERN, שליד ג'נבה, שוויץ. עם שם כמו מסעדה 1 ניתן לצפות שגם מסעדה 2 תהיה קיימת היכן שהוא, אבל מסעדה 2 היא הרחק בצרפת, ועל כן נצמצם את הדיון למסעדה 1 בלבד. האתגר הראשון שצריך לצלוח בבואך לאכול במסעדה 1, הוא להבין את המחירים. כשמחיר של סלט יכול להגיע ל-2 פר"ש למאה גרם (פרנק שוויצרי אחד שווה כשלושה וחצי שקלים), וחלקו הגדול של ה"תפריט" הוא בצרפתית,  מי שאינו דובר אנגלית יכול בקלות להגיע למחיר מופרך למדי לארוחת צהריים. גם אנשי הצוות, שכנראה יודעים אנגלית, וגם יודעים שאתה לא יודע צרפתית, יפנו אליך בשטף מתגלגל בצרפתית, עם מבט שכולו משוכנע לחלוטין שאתה מבין כל מילה שהם אומרים. העובדה שאתה מגמגם בקצרה את רצונותיך, או מחווה תנועות מוזרות עם הידיים שמנסות להבהיר שאתה רוצה את האורז, ולא את השעועית הירוקה, לא עוצרת את שטף הדיבור. אך כאנשי מדע, לא ניתן לאוכלי-צפרדעים להפריד ביננו לבין ארוחת צהריים במחיר סביר: לאחר שבוע וחצי של ניסוי וטעיה, רישום מפורט של התוצאות, ציור היסטוגרמה והתאמה גאוסיאנית הביאו למסקנות מוצקות.

המחירים במסעדה 1 בהתפלגות לפי מוצרים. ניתן לראות שהתוצאות המדודות אינן תואמות את הגרף התיאורטי.

לאחר שעברת את הקופאית, והשארת אצלה את מיטב ממונך, מגיע המכשול הבא: מציאת מקום ישיבה. בשעות העומס (דהינו, השעות שבהם תחשוב שהגיוני לאכול בהם ארוחת צהריים), מציאת מקום ישיבה אינה משימה טריוויאלית. יתר על כן: אם חפצה נפשך לשבת בחוץ, תחת שמש הצהריים השוויצרית הנעימה, גם מציאת מקום ישיבה אינה מספיקה: אחרי שמצאת פינת-שולחן גדולה מספיק כדי להניח את המגש, עשויות עוד דקות ארוכות לעבור עד שתמצא גם כסא, לניח ליד פיסת השולחן שלך.

חצר הקפיטריה, בשעות העומס.  התמונה באדיבות ויויקה לינדהל.

הצלחת לפענח את רזי התפריט? התיישבת? יופי. עכשיו הגיע החלק המוצלח. בעבור 8.5-15 הפר"ש שלך (כתלות במנה הנבחרת, לא כולל שתיה, קינוח או חריגה גדולה מדי מהמנות הסטנדרטיות המוצעות), תקבל ארוחה טעימה ומשביעה למדי: תהיה זו פיצה (שבמונחי "פיצה דומינו" תקרא כנראה זוגית) מעוטרת בתוספת היומית, שיכולה להיות פורמז' (היחידה שטעמתי, היה מוצלח) או שיקוצים כגון טונה, אנשובי או אפילו שרימפס. נתח בשר (לפעמים כשר, לפעמים פחות) מוגש לצד ערמה נאה של פולנטה, ריזוטו, פירה, או תפוחי אדמה. או סוג כזה או אחר של פסטה (לרוב רביולי) ברוטב (שמנת או עגבניות).  לאחר מחקר מעמיק, התברר שאם בחרת לא לבחור סוג כזה או אחר של "ירק מבושל" למנה שלך, תוכל להוסיף במקומו סלט-ירוק-סטנדרטי, בלי להכפיל את מחיר המנה.כיאה לקפיטריה המשרתת בני לאומים רבים, מגישים ב"מסעדה 1" כל יום מנה מיוחדת. לפעמים מוצלחת יותר, לפעמים מוצלחת פחות, אבל תמיד בקצה העליון של סולם המחירים: תהיה זו שווארמה סרת טעם [בלי טחינה?? כמה אנטישמים צריכים להיות כדי להגיש שווארמה בלי טחינה?] , איזשהו מוקפץ מוצלח למדי [אם הייתי סיני, בטח התגובה שלי היתה דומה לתגובה לשווארמה] או אפילו צלחת עמוסה באורז צהבהב ומני מאכלי ים [סרטנים, צדפות, חסילונים ועוף. אני מעדיף להתרחק מאלו].  למרות שהמנות המיוחדות נראות מבטיחות ממבט ראשון, הן אינן מקיימות. גם אם הם טעימות יותר מהמנות ה"סטנדרטיות", וזה לא קורה תמיד, ההפרש כמעט ואף פעם לא שווה את המחיר.

מבחר מהמנות המוגשות במסעדה 1. התמונה באדיבות ויויקה לינדהל. [ממש כמו הויטרינה במנדרין. NOT - ה.מ.]

שעות הפתיחה של מסעדה 1 מתפרשות על כל שעות היום: משמונה בבוקר ועד אחת עשרה בלילה, עם תפריט מתחלף ההולם (בצורה אירופאית מעוותת) את השעה ביום. אבל אם כמוני, אתם מעדיפים ארוחת ערב קלה ולא, למשל, נקניקייה נוטפת שומן לארוחת הערב, מחירי הסלטים במסעדה 1 יגרמו לכם להדיר את רגליך משם שלא בשעות ארוחת הצהריים. אך בשעות הערב הקפיטריה מגישה גם בירה ויין, כך שאם אתה עצל מכדי להרחיק עד לסן-ג'ני הסמוכה כדי לשבת לפאב, מסעדה 1 יכולה להוות תחליף ראוי.

לסיכום, אם צלחת את מכשול השפה, תוכל למצוא במסעדה 1 ארוחת צהריים טעימה למדי, ומשביע עד מאוד, במחיר, שהוא אומנם גבוהה יחסית לקפיטריה סטודנטיאלית, אך סביר למדי בהתייחס לסביבה.

שתי מילים על החלבייה של הנדסה אזרחית:

הגשה עצמית.

הצד החלבי, האלטרנטיבי, של הקפיטריה של הנדסה אזרחית נמצא בצד השני של הגשר. כמו בכל מוסד אלטרנטיבי שמכבד את עצמו, גם שם לא מאכילים אתכם בכפית. מי שרוצה להצליח, יצטרך לשלם בזיעה. רוצה קרואסון שוקולד ונס קפה? אין בעיה. לך שים לעצמך קרואסון בשקית נייר, והנה כוס חד פעמית ריקה, שם העגלה, אתה יודע מה עושים.

הקרואסון היה טרי, וכך נראו גם שאר המאפים. ביקשתי נס קפה קטן וקיבלתי כוס בגודל של אספרסו לגמדים; אבקת הקפה הייתה מתוצרת לא מזוהה וקצת חשודה. כבר הכנתי את הטיעון המנצח "בשביל להכין לעצמי נס קפה יכולתי להישאר בבית", כשפתאום נגלתה לעיני מכונת הפלא: טוסטר מסוע!!! המכשיר הזה לעולם לא יפסיק לרתק אותי: מכניסים מאפה פושר בצד אחד, הוא נוסע נוסע נוסע, והופ! הוא יוצא חם מהצד השני. זה כמו לונה פארק של קרואסונים. נרגשת ומלאת ציפייה, לא ויתרתי על ההזדמנות להעביר את הרכש החדש שלי במתקן הקסמים הזה, ואכן, באופן לא לגמרי צפוי, הוא יצא מהצד השני, חמים וטעים.

נראה שהחלבייה מתאימה לכל אותם אנשים שמטעמי פרנויה או פינוק חייבים להכין בעצמם את כל מה שהם מכניסים לפה, לאנשים שמתרגשים מטוסטרים וממסועים, ולגמדים שאוהבים אספרסו.

נס על מים

הרעיון לשתות אייס קפה בבריכה נראה בתחילה מופרך. הלא כל המטרה בבואנו לשם היא לעסוק בפעילות גופנית  ולהשיל את תוצאות הזלילה האחרונה. מאי נפקא מינה, אם כן, אם רגע לאחר מכן הולך אדם ומערה לקרבו את כל הקלוריות אותן שרף בדמות משקה סוכרי ושמנמן.

אך במחשבה שנייה, נגיע למסקנה שזהו השילוב האידיאלי. הלא רק פעילות גופנית כגון שחייה תמרק את מצפונו של אדם העומד ביודעין לשתות אייס קפה ומודע להשלכות. כפי שידוע כי ערכם הקלורי של מאכלים שנאכלים באין רואה הוא 0, כך גם הערך התזונתי של כל דבר מזון שנצרך לאחר פעילות גופנית משתפר פלאים, או לכל הפחות בטל בשישים. או בשפה קצת פחות מתפתלת ומכובסת: עזוב אותך עכשיו מדיאטה, הרגע הייתי בבריכה ואני צמא טילים, למה כל הכלור הזה לא בא לי טוב.

ואם כבר עלה נושא הכלור, אזי תשמחו לדעת שבניגוד לחששות המוקדמים מתברר שמערכות הסינון של הבריכה ושל מכונת האייס קפה הן נפרדות, והאייס קפה בבריכה לא מכיל טיפת כלור. כבר התחלה טובה, אז זה כלום לעומת העובדה המדהימה הבאה: בבריכה האייס קפה נמכר בכוסות קטנות, תמורת סכום של חמישה שקלים. תפקידו של משפט זה הוא ליצור מרווח זמן להתאוששות באמצע הטקסט, כיוון שאני מתאר לעצמי שבשלב זה הלסת שלכם שמוטה ואתם פוערים עיניים כמסרבים להאמין. חזרתם? יופי.

כזכור, בפוסט הראשון בפרוייקט האייס קפה התלוננתי מרה על המחסור בגדלי כוסות נורמליים בתחום האייס קפה, והנה באופן פלאי העולם מתיישר על פי רצונותיי ודיווחים על כוסות אייס קפה בגדלים קטנים צצים כפטריות אחרי הגשם. כבוד.

בכוס הלא-מעוצבת והחסרת-כל-לוגו, שוכן אייס קפה במרקם מעט מימי מהמקובל. עובדה זו מהווה חסרון לאלו מכם שאוהבים את הקפה גוּשי ועשיר, וגם יוצרת תחושת בהילות תמידית הנובעת מהעובדה שנדמה שהאייס קפה נמצא בשלבי המסה מתקדמים (הוא לא. זה המרקם הטבעי שלו), אך יחד עם זאת מונעת את התופעה הנפוצה שבה כל טעם הקפה נמצץ דרך הקשית ואתם נשארים עם גוש קרח תפל.

מלבד זאת, אין מכסה וכמות הסוכר סטנדרטית. המחיר לכוס בינונית (11 שקלים) גבוה מעט מהממוצע, אך שמעו לעצתי ובחרו בכוס הקטנה.