מה נשתנה?

ובכן, קודם כל, שבכל השנים אנו אוכלין בגרג ומנדרין; השנה הזו, נפתח בית הסטודנט!

אז נכון שבסמסטר אביב תש"ע היינו עדים להשתלטות רבתי של רשתות מנדרין וגרג על קפיטריות בפקולטות השונות, אבל הנה קמות להן חלופות בבית הסטודנט. מאז אירוע הפתיחה של רוניצ'ו, נפתחו בבית הסטודנט מאפיה בשם מאנו מאפים (או "מאנו אפים" למבקרי השְלטים הקטנוניים שבינינו), דוכן נקניקיות, וכמובן, עגלת קפה של מנדרין. מי שביקר בבית הסטודנט במהלך הקיץ ותהה לאן נעלמה לה עגלת הקרפ-פרוזן-יוגורט שעמדה בגאווה בכניסה למבנה, אולי יתאכזב לשמוע על הפרדת הרשויות: מכונת הפרוזן יוגורט שוכנת כעת בתוך חנות הממתקים snax, ואילו המאפיה שמולה אחראית על תחום הקרפּים.

חדשות טובות נוספות הן שעות הפעילות של בתי העסק, שמתאימות יותר לשעות הפעילות של הסטודנט הממוצע (ויותר חשוב: שעות הפעילות של הקיבה הממוצעת). לדוגמה, snax פתוחים עד חצות, והמאפיה פתוחה עד 21:30.

אם להאמין לפרסומות ביומן אס"ט, משפחת עזאם תמשיך להגיש לנו אוכל דרוזי בימי רביעי וגם בימי חמישי. לידם נצפה השבוע דוכן של בירה ונקניקיות צ'וריסו.

החדשות הרעות הן שמנדרין העלו מחירים, כאילו שהשנה אנחנו כבר לא סטודנטים עניים. אבל היי, בית הסטודנט נפתח!

ברכותינו לקפיטריה בפקולטה להנדסה אזרחית, שזכתה לרמונט במהלך הקיץ והחליפה את פס האוכל הליניארי המסורתי בעקומה. יש להם גם טלוויזיה (כבויה, אבל כשיש לך פרארי בחניה, למי אכפת אם היא נוסעת) ואפילו ארון קבוע לעגלת המתכת שמניחים בה את המגשים בסוף הארוחה. אמריקה.

מעבר לגשר, הקפיטריה החלבית של הנדסה אזרחית עוברת הסבה בימים אלה ל… ניחשתם נכון, סניף של מנדרין. במנדרין כנראה דואגים שלא נצטרך ללכת רחוק מדי בשביל להגיע לסניף שלהם; בזמן שנחסוך נוכל ללכת לעבוד, וככה עדיין יהיה לנו כסף לקנות במנדרין אחרי שהם מעלים מחירים.

שתהיה לכולם שנת לימודים מוצלחת, ובתאבון!

כימיה פיזיקלית

הקוראים האדוקים של הבלוג ודאי הבחינו באובססיה הקלה שיש לכותביו עם בית הסטודנט. אנו עוקבים בשקיקה אחר הפרסומים השונים אשר מכריזים מדי מספר חודשים על פתיחתו. אין לדעת האם זו תוצאה של מגוון האוכל אשר הוא עתיד להציע, או בתאוות השררה שלנו אשר גורמת לנו לשוות בעיני רוחנו את אירוע הפתיחה היוקרתי בו נלבש טוקסידו, או שמלה, ונצעד על השטיח האדום ביחד עם שלום זילוני בעוד רב המלצרים מציע לנו מתאבני בורגר-ראנץ'.

אי-שם בתחילת תקופת המבחנים החלטנו לתהות על קנקנו של הרחש אשר עולה לאחרונה בפורומים שונים בנוגע לסטטוס פתיחתו של הבית. ובכן, לא נותר לנו אלא לבשר בחגיגיות שבית הסטודנט אכן נפתח; הבניין, שכפי שהיטיבה לתארו נעה, מתהדר בארכיטקטורה של שדות תעופה, כולל שלל קומות ומפלסים, מתוכן אחת כוללת מינימרקט וחנות מתנות, ושלל פועלים אשר בונים או מנקים את שאר החנויות. עד מהרה הבנו שעל אף חדר הישיבות המפואר בקומה השנייה, או אולם הקולנוע הסגור בקומה השלישית, אוכל לא נראה כאן ולכן מוטב לחפש מקום אחר לסעוד בו.

לאחר ההקדמה המפרכת הזו, הגענו לקפיטריה בבניין פיזיקה. קפיטריה זו, כך מסתמן, היא סוד שמור במיוחד: לא רק שהיא מקפידה שלא להתקרא באף שם, וכך למנוע מעצמה ליהנות מיתרונות המיתוג, היא שוכנת בפינה נסתרת, שבה מובטח שאדם שאינו שותף סוד לא יוכל להגיע אליה. כיוון שאנו בכל זאת בלוג תחקירים חושפני, אזרנו אומץ להיות, כך נראה, מבין הלקוחות הראשונים של הקפיטריה באותו יום (והיה מדובר בשעת צהריים מאוחרת).

פיצה עם זיתים שחורים ועגבניות. בצלחת פלסטיק, מה חבל. כהרגלנו, נתנצל על איכות התמונה הסלולרית.

תפריט הקפיטריה איננו מן העשירים. לבד מן הקפה והכריכים הסטנדרטיים, בולטות בו הפיצות והפוקצ'ות אשר כמובן עוררו את סקרנותנו. למרבה ההפתעה, שתי המנות היו מוצלחות למדי. הפיצה היתה דקיקה וטעימה, אם כי העובדה שהיא הונחה בחוץ זמן מה לפני רכישתה (אין לדעת כמה זמן) פגמה בטריותה, בטעמה ובתחושת ההיגיינה הכללית. גם ההגשה בצלחת פלסטיק מן הסוג הזול מאוד, יש לומר, איננה תורמת לאסתטיקה, והלא בפיצה אין לך דבר החשוב מן האסתטיקה.

פוקצ'ה עם גבינת עיזים ופלפלים קלויים. האם מה שנקרא בתפריט "גבינת עיזים", הוא, למעשה, לַבָּנֶה? אולי. מי יודע.

באשר לפוקצ'ה, תחילה נדחתה הזמנתנו בטענה ש"הבצק עוד תופח", אולם לאחר מעט הפגנת עקשנות צרכנית בריאה, התברר שדווקא ניתן לספק אותה. כמעין אנטיתזה לפיצה, בצק הפוקצ'ה היה בשרני ועשיר, בעל קרום פריך מבחוץ ורכות אוורירית מבפנים, כמו שצריך. הפלפלים הקלויים היו מעט קרים מדי (כנראה שהוצאו מהמקרר דקות לפני ההזמנה), וגבינת העיזים היתה בינונית אך לא הצליחה לפגום בהנאה. בסך הכל, הגם שלא מדובר בהברקה קולינרית מקורית במיוחד, המנה מצליחה לרענן ולהפתיע בנוף הטכיוני.

רמת המחירים בקפטריה זולה מן המצופה. נראה כי כאן פועל לטובתנו העדר המיתוג ואווירת השכונה הכללית. עם זאת, כיוון שלאחר ביקורת אוהדת זו אין ספק שאלפי קוראי הבלוג ינהרו לקפיטריה, אין ביכולתנו להבטיח שכך יישמר. מצד שני, בהתחשב בקצב חילופי הזכיינים בקפיטריה בפיזיקה, ובכך שעבר כחודש מהביקור בקפיטריה ועד כתיבת הביקורת (תקופת מבחנים, נו), אין ביכולתנו להבטיח שהיא עדיין קיימת.

לה מרמור

לא רבים יודעים זאת, אבל בשטחי קריית הטכניון מצוי סניף של רשת הופלים הארצית "לה גופרה". מיקומו אי שם בין הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול והפקולטה להנדסת מכונות, איננו נמצא בבית הגידול של אף אחד מכותבי הבלוג, אך בכל זאת ניצלנו את מעט הזמן אשר הצלחנו לפנות בעיצומו של הסמסטר על מנת לפוּש ולסעוד שם. למרבה הצער, זמן הנופש המוגבל עקב מחוייבויות אחרות (לימודים, מבחנים, בלוגים אחרים ובזבוזי זמן מסוג אחר), הוביל לכך שעד היום, מספר שבועות לאחר מכן, לא הגיעה הביקורת לכדי כתיבה.

הידעתם? על פי דרישות הכשרות, בין השעות 11:30-16:30 המנזה בשרית בלבד

תיאור הסניף באתר לה גופרה מציין, באחד המשפטים רבי-השגיאות שזכיתי לראות בשבועות האחרונים, כי "לצד המתוק והקפה בסניף מתאפיין בטוסטים וכריכים מיוחדים המיוצרים במיוחד עבור הרשת". מה חשקה נפשנו לטעום מעט מ"המתוק" הזה. דא עקא, אם משום מה שיוויתם בנפשכם כי סניף "לה גופרה" יכיל את הוופלים הבלגיים המפורסמים של הרשת – אחרי הכל, "לה גופרה" בצרפתית אומר בדיוק "הוופל" – אתם עתידים להתאכזב. לה גופרה שבטכניון איננו יותר מבית-קפה-סנדוויצ'יה מהסוג שראיתם כבר שוב ושוב: אותם סוגי קפה דלוחים, סנדוויצ'ים עייפים, טוסטים טרוטי-עיניים ומוזלי.

מוזלי.

בפאתי הסניף, פועל בשעות הצהריים מזנון בשרי אשר הגיש ביום הבדיקה שווארמה למיניה. אנחנו החלטנו לבדוק את המוזלי וטוסט גבינה צהובה, עגבניות, בצל ופטריות. בניגוד לתיאור הפסטורלי באתר הסניף, לפיו היה עלינו "לקחת הפסקה ולהתפנק עם קפה משובח עם שוקולד מיוחד…", החוויה עצמה היתה שבלונית עד אימים. הטוסט בילה בקלייה זמן בלתי סביר בכל קנה מידה, שכנראה מעיד על עייפותו של הטוסטר וזרזיפי החום הזעומים שהפלטות שלו משלחות בקרום הלחם. הפטריות, למותר כמעט לציין, היו פטריות-מקופסת-שימורים. היה עליי כמובן לדעת: המשפט היסודי של בתי הקפה הזולים קובע כי לעולם, ולא משנה מה, אין להזמין פטריות, וזאת מכיוון שמסיבה לא ברורה כלשהי, החוק עדיין מתיר לכנות את גוש הגומי הצמיגי שמתבוסס במיץ מלוח בתוך קופסת פח בשם "פטריות". ובכן, נאמר זאת כך: פטריות כמהין זה לא.

טוסט עם גבינה צהובה, עגבניות, בצל ופטריות. חשיפה: זהו כותב הבלוג.

המוזלי, מצד שני, היה בהחלט מה שניתן לכנותו בחוגים המתאימים, "עשיר", וכלל מלאי מגוון של פירות יבשים. נושא המוזלי, עליי לומר, מעורר אצלי תהיות: לא, לא מדובר ברטינה הטיפוסית על כך ש"זה לא אוכל", "זה מה שהאוכל שלי אוכל", או שלל רטינות לעגניות קרניבוריות-מאצ'ואיסטיות מהסוג הטיפוסי: אם הייתי כזה, לא הייתי בטכניון, נכון? התהייה המדוברת נוגעת בעובדה שכמויות היוגורט והגרנולה שמוכלת במנת מוזלי אחת היא מפלצתית למדי. על אף שמדובר במנה ביתית ופשוטה למדי – למעשה, ברגע זה חוצה "הנדסת מזון" את הקווים והופך לבלוג מתכונים; אם כן, מתכון למוזלי: קנו יוגורט. קנו גרנולה לפי טעמכם. ערבבו. – כמויות היוגורט שיצרוך אדם סביר בסיטואציות חברתיות הולמות איננה מתקרבת לזו המוגשת בבתי קפה.

כמויות יוגורט עצומות

מה לא מפתיע, אם כן; סניף "לה גופרה" בטכניון הוא כה סטנדרטי, כה עייף, כה דהוי, עד ששומה שגם הביקורת עליו לא תתעלה לגבהים הרצויים. שבענו די והותר מזנונים מן הסוג הזה. הבו לנו מן המקוריות ומן החידוש.

מתפרקת מנכסיה: מנסים שוב את קפיטריית הבריכה

התכנית המקורית היתה לבקר בבית הסטודנט המשופץ והמחודש על שלל מסעדותיו ובתי הקפה המובטחים שבו, על מנת לחגוג את פתיחת שנת הלימודים, כמו גם את סיום חופשת הקיץ של הבלוג. אך למרבה האכזבה, ועל אף הפרסום הרב, בית הסטודנט עדיין לא מכיל אף מסעדה פתוחה – הפסד שלהם, אגב, יש לי אוסף ענקי של שנקלים שהצטבר בארנק, ואם הם יאחרו לפתוח אאלץ להתחיל לחלק אותו לנהגי אוטובוסים – ולכן נאלצנו שוב להרחיק לכת עד לבריכה, לעוד מנה של בשר על האש בפיתה.

אחד הדברים הבולטים באיזור הבריכה הוא כמות השלטים הרבה, כאשר רובם כוללים את המילים "חל איסור חמור" על שלל דברים של מה בכך: חל איסור חמור לשבת עם בגד ים רטוב על הספות, וחל איסור חמור לתלות מגבות על הגדר, וחל איסור חמור לשים את הכיסאות מול יציאת החירום. ישנם סתם שלטים בעלי ניסוח מוזר, למשל השלט "גם חברים משלמים" שתלוי בגאון מעל לקופות, וישנם שלטים מעוררי מחשבה: למשל, השלט שמודיע שהכניסה לקפיטריה היא בלבוש הולם בלבד.

עכשיו, אני לא חכמולוג. סוף-סוף, אני מבין שהמטרה היא למנוע מאנשים להיכנס לשם בלבוש הבריכה שלהם, ואני תומך נלהב במדיניות: את הסנפירים היחידים בקפיטריה אני רוצה לראות על הדגים שבצלחת, ואת הספידו היחידי בקפיטריה אני לא רוצה לראות בכלל, תודה רבה. אבל, איך נאמר זאת בלי לפגוע, משפטים דוגמת "הכניסה בלבוש הולם בלבד" שמורים בז'רגון ההסעדה לסוג אחר של מקומות: כאלה שצריך להשקיע שכר לימוד שנתי כדי לבלות בהם ערב; כאלה שיקבלו אותך רק בבלאק-טיי, או למעלה מזה, והגיע הזמן שתקנה זוג נעליים בנוסף לסניקרס, בחור צעיר. כאלה שבמטבח שלהן אומרים לפעמים "לא שמת מספיק פטריות כמהין במנה הזאת. תוסיף עוד קצת". מכאן נמשיך בעדינות: מותר להסתכן ולנחש ש"שף חובב" המסתורי מהקפיטריה איננו פסבדונים של ז'ואל רובושון. יתרה מכך, מותר להסתכן ולנחש – האם הסרקאזם המר שלי מובן מספיק? אולי אתַגְבר אותו בזוג מקפים מפרידים – שהביקור האחרון של נציג מישלן בקפיטריה של הבריכה לא הסתיים במשפט "אני מוריד לכם כוכב בגלל הדשא הצהוב, אז תסתפקו רק בשניים". נדמה לי שהנקודה ברורה: כשקפיטריית סטייק-בפיתה מנסה להשתמש במשפטים של עילית הבישול, התוצאה צורמת.

לקפיטריית הבריכה יצא מוניטין של המקום האיכותי ביותר בטכניון, אך כנראה אין זו תולדה של שירותי ההסעדה שלה: רמת המחירים סובבת סביב התקן הנהוג בטכניון, אולי טיפה גבוה יותר, והמבחר איננו גדול במיוחד: מספר סוגי בשר שניתן לספור על אצבעות יד אחת, תוספות חמות הכוללות אורז, אפונה שלא בושלה כיאות, פסטה שמנונית וצ'יפס סביר ומספר סלטים סטנדרטיים: ירקות, כרוב, כרוב סגול, וכו'. המנה הקורצת ביותר, מבחינה פיננסית ומבחינת הטעם, היתה חזה-הודו, כך מתברר, בפיתה, יחד עם החומוס-צ'יפס-סלט המוכרים. בעיות תחזוקת הפיתה עליהן הלינה נעה בפעם שעברה עדיין מושלות בכיפה, וזאת על אף שהפיתה נראית מאיכות טובה. בשלב מסויים כל מבנה הפיתה קורס לתוך עצמו ומותיר את הסועד לנבור בשאריות מרוחות החומוס באצבעותיו החשופות. נתחי הבשר היו יכולים להנות מעוד מספר דקות על האש, אם כי בכל מקרה חזותם החיצונית מפתה הרבה יותר מטעמם בפועל. הצ'יפס, כאמור, היה סביר ותו לא, והסלטים היו מרעננים ומפתיעים לטובה, אם כי מוגזם לצפות מהם להחזיק מנה שלמה.

מנת "בשר על האש בפיתה", קפיטריית הבריכה

אז מה כן? מקור המשיכה של הבריכה הוא כנראה באקס-טריטוריאליות שלה; בעובדה שבניגוד לקפיטריות בלב מבני הלימודים, המנדרינים והגְּרֵגים למיניהם, היא איננה מהווה המשך רעיוני לחדרי הכיתות האפרוריים, מעין אגף נוסף שמאכלס את אותם האנשים ובאותה האווירה. הו לא; היא מתחם נפרד בלב הקמפוס, שורצת אורחים חיצוניים, טבולה בנוף הדשא והמים שמרומם את הנפש וממריץ את הגוף: היא שינוי אווירה, יציאה מהשגרה, קפיצה לעיר הגדולה. חכמת אנשים מלומדה היא שדעתם של אנשים משתבשת עליהם קמעא כשהם אינם בסביבתם הטבעית, ויתכן שזה הגורם להערכת-יתר של נתוני הקפיטריה בבריכה, או לחילופין, להערכת-חסר של שאר מקומות ההסעדה בקמפוס. זאת, או שנקודות הזכות של הקפיטריה בבריכה שהוזכרו לעיל מצליחות לחפות על האוכל הבינוני. ואם זה המצב, קבלו-נא את ההמלצה האולטימטיבית: ישיבה בשולחנות קפיטריית הבריכה מבלי להזמין אף מנה. חסר נימוס אלמנטרי, אמת, אך בהתחשב במספר השולחנות הפנויים קשה להאמין שלמישהו יהיה אכפת, כל עוד תעשו כן בלבוש הולם, כמובן. עשו זאת! זה חו"ל באמצע היום. וואקאנס באמצע הסמסטר. החוויה מרנינה.

מים רדודים

אין דבר יותר מרענן מאשר בריכה באמצע יום קיץ חם. ואין דבר יותר שמן מאשר ללכת לבריכה רק בשביל לאכול.

אם הצלחתם להגיע עד לבריכה (כזכור, חם) ולצלוח את נהר הזאטוטים שמציף אותה מדי יום (כזכור, קיץ), אל תתנו לבריכה ומימיה הקרירים לפתות אתכם לפעילות ספורטיבית — תתרכזו ותלכו ישר, אל הקפיטריה!

אז נכון שמבחר המנות שם קצת יותר מצומצם, וארוחה עולה קצת יותר מאשר בקפיטריות שוש-טוש, אבל כמו שאומרים, העיקר זה האיכות, וכמה שיותר. המנות בפיתה משתלמות הן פיננסית והן קולינרית, במיוחד אם לא בא לכם לשבת בבריכה שורצת הילדים. עם זאת, הן סובלות ממגישות חסרות הכשרה בכל מה שנוגע למילוי פיתה. לעובדות הקפיטריה נטייה לאחוז בחוזקה בתחתית הפיתה תוך כדי שהן דוחפות פנימה תוספות זו על גבי זו, ולא על פני כל שטח הפיתה, כפי שמתבקש. המאפה הדק לא עומד בזה, והתוצאה נראית כמו מכתש רמון: חור גדול באמצע הפיתה, שדרכו ניתן להבחין בשכבות גיאולוגיות של חומוס וסלט כרוב.

יתרון בולט שיש לבריכה על פני כל קפיטריה או בית קפה בטכניון הוא שלא שומרים בה על כשרות, ומוכרים מאכלים בשריים לצד חלביים, גם בשבת. בונוס: כשאתם יוצאים מהבריכה, תרימו רגע את הראש מהפיתה ותסתכלו על הנוף.

דו"ח מעבדה

בלוג הנדסת מזון פורץ גבולות!!!!!11 אנחנו גאים להציג את הפוסט הראשון שמבקר קפיטריה במוסד מחקר שבה מגישים אלכוהול ומזון לא כשר, ושבמקום מיקרוגל מחממים בו את האוכל במאיץ חלקיקים! וכעת נעבור לכתבה שהכין כתבנו בצרן.

---

הקפיטריה שזכתה לשם המקורי "מסעדה 1", מתרפקת על כרי דשא נעימים למראה, בקצה המזרחי של המעבדה האירופאית לחקר הגרעין, CERN, שליד ג'נבה, שוויץ. עם שם כמו מסעדה 1 ניתן לצפות שגם מסעדה 2 תהיה קיימת היכן שהוא, אבל מסעדה 2 היא הרחק בצרפת, ועל כן נצמצם את הדיון למסעדה 1 בלבד. האתגר הראשון שצריך לצלוח בבואך לאכול במסעדה 1, הוא להבין את המחירים. כשמחיר של סלט יכול להגיע ל-2 פר"ש למאה גרם (פרנק שוויצרי אחד שווה כשלושה וחצי שקלים), וחלקו הגדול של ה"תפריט" הוא בצרפתית,  מי שאינו דובר אנגלית יכול בקלות להגיע למחיר מופרך למדי לארוחת צהריים. גם אנשי הצוות, שכנראה יודעים אנגלית, וגם יודעים שאתה לא יודע צרפתית, יפנו אליך בשטף מתגלגל בצרפתית, עם מבט שכולו משוכנע לחלוטין שאתה מבין כל מילה שהם אומרים. העובדה שאתה מגמגם בקצרה את רצונותיך, או מחווה תנועות מוזרות עם הידיים שמנסות להבהיר שאתה רוצה את האורז, ולא את השעועית הירוקה, לא עוצרת את שטף הדיבור. אך כאנשי מדע, לא ניתן לאוכלי-צפרדעים להפריד ביננו לבין ארוחת צהריים במחיר סביר: לאחר שבוע וחצי של ניסוי וטעיה, רישום מפורט של התוצאות, ציור היסטוגרמה והתאמה גאוסיאנית הביאו למסקנות מוצקות.

המחירים במסעדה 1 בהתפלגות לפי מוצרים. ניתן לראות שהתוצאות המדודות אינן תואמות את הגרף התיאורטי.

לאחר שעברת את הקופאית, והשארת אצלה את מיטב ממונך, מגיע המכשול הבא: מציאת מקום ישיבה. בשעות העומס (דהינו, השעות שבהם תחשוב שהגיוני לאכול בהם ארוחת צהריים), מציאת מקום ישיבה אינה משימה טריוויאלית. יתר על כן: אם חפצה נפשך לשבת בחוץ, תחת שמש הצהריים השוויצרית הנעימה, גם מציאת מקום ישיבה אינה מספיקה: אחרי שמצאת פינת-שולחן גדולה מספיק כדי להניח את המגש, עשויות עוד דקות ארוכות לעבור עד שתמצא גם כסא, לניח ליד פיסת השולחן שלך.

חצר הקפיטריה, בשעות העומס.  התמונה באדיבות ויויקה לינדהל.

הצלחת לפענח את רזי התפריט? התיישבת? יופי. עכשיו הגיע החלק המוצלח. בעבור 8.5-15 הפר"ש שלך (כתלות במנה הנבחרת, לא כולל שתיה, קינוח או חריגה גדולה מדי מהמנות הסטנדרטיות המוצעות), תקבל ארוחה טעימה ומשביעה למדי: תהיה זו פיצה (שבמונחי "פיצה דומינו" תקרא כנראה זוגית) מעוטרת בתוספת היומית, שיכולה להיות פורמז' (היחידה שטעמתי, היה מוצלח) או שיקוצים כגון טונה, אנשובי או אפילו שרימפס. נתח בשר (לפעמים כשר, לפעמים פחות) מוגש לצד ערמה נאה של פולנטה, ריזוטו, פירה, או תפוחי אדמה. או סוג כזה או אחר של פסטה (לרוב רביולי) ברוטב (שמנת או עגבניות).  לאחר מחקר מעמיק, התברר שאם בחרת לא לבחור סוג כזה או אחר של "ירק מבושל" למנה שלך, תוכל להוסיף במקומו סלט-ירוק-סטנדרטי, בלי להכפיל את מחיר המנה.כיאה לקפיטריה המשרתת בני לאומים רבים, מגישים ב"מסעדה 1" כל יום מנה מיוחדת. לפעמים מוצלחת יותר, לפעמים מוצלחת פחות, אבל תמיד בקצה העליון של סולם המחירים: תהיה זו שווארמה סרת טעם [בלי טחינה?? כמה אנטישמים צריכים להיות כדי להגיש שווארמה בלי טחינה?] , איזשהו מוקפץ מוצלח למדי [אם הייתי סיני, בטח התגובה שלי היתה דומה לתגובה לשווארמה] או אפילו צלחת עמוסה באורז צהבהב ומני מאכלי ים [סרטנים, צדפות, חסילונים ועוף. אני מעדיף להתרחק מאלו].  למרות שהמנות המיוחדות נראות מבטיחות ממבט ראשון, הן אינן מקיימות. גם אם הם טעימות יותר מהמנות ה"סטנדרטיות", וזה לא קורה תמיד, ההפרש כמעט ואף פעם לא שווה את המחיר.

מבחר מהמנות המוגשות במסעדה 1. התמונה באדיבות ויויקה לינדהל. [ממש כמו הויטרינה במנדרין. NOT - ה.מ.]

שעות הפתיחה של מסעדה 1 מתפרשות על כל שעות היום: משמונה בבוקר ועד אחת עשרה בלילה, עם תפריט מתחלף ההולם (בצורה אירופאית מעוותת) את השעה ביום. אבל אם כמוני, אתם מעדיפים ארוחת ערב קלה ולא, למשל, נקניקייה נוטפת שומן לארוחת הערב, מחירי הסלטים במסעדה 1 יגרמו לכם להדיר את רגליך משם שלא בשעות ארוחת הצהריים. אך בשעות הערב הקפיטריה מגישה גם בירה ויין, כך שאם אתה עצל מכדי להרחיק עד לסן-ג'ני הסמוכה כדי לשבת לפאב, מסעדה 1 יכולה להוות תחליף ראוי.

לסיכום, אם צלחת את מכשול השפה, תוכל למצוא במסעדה 1 ארוחת צהריים טעימה למדי, ומשביע עד מאוד, במחיר, שהוא אומנם גבוהה יחסית לקפיטריה סטודנטיאלית, אך סביר למדי בהתייחס לסביבה.

450 קילו צ'יפס

"מה עוד?"

בהיכנסכם לקפיטריה בהנדסה אזרחית, היו דרוכים. חשבו מראש. תכננו, ואל תיכנסו כלאחר יד. המחשבה וההרהור מה לאכול, אותו תהליך מחשבתי שמלווה אתכם באופן יומיומי (או, אם אתם גרגרנים ופרעסערים כמונו, על בסיס שעתי), חייבים להתבצע בחופזה, שכן תוך מספר שניות תאלצו לקבל החלטות קשות.

באופן שמזכיר יותר מכל את הסופ-נאצי מאותו פרק של סיינפלד, נהנות העובדות לצעוק על הממתינים בתור "מה עוד?", בעוד האחרונים עסוקים בהתלבטויות והתחבטויות באיזה מנות לבחור. ביחד עם רעשי המטבח, התוצאה היא קקפוניה צורמת של רעש בלתי נסבל; וזוהי, כמובן, איננה הסביבה המתאימה לשום דבר, קל וחומר להחלטות הרות גורל כמו מה לאכול לצהריים. בחרת מנה בשרית? יופי. מה עוד? תפוחי אדמה. מה עוד? סלט. מה עוד?

מה עוד? מה עוד. מה עוד איננה שאלה של מה בכך. כמו שאומר לארי דייויד באחד מפרקי "תרגיע" לגברת אשר מנצל לרעה את זכות הטעימה שלה, כולנו היינו רוצים לנסות הכל. אבל צריך לבחור. מה עוד היא שואלת. הייתי רוצה שיהיה קצת פחות חם, שיתחלף ראש הממשלה ולקבל 100 בכל המבחנים. אה, זה אין לכם? אז אורז.

גם האוכל איננו מן המשובחים שנטעמו: מנת הגולש היתה כה דהויה וחסרת טעם, עד כי התעורר החשש שבעצם לא מדובר בבשר אמיתי, אלא בתבשיל שנרקח מירקות נשכחים ואבקת מרק. הפסטה היתה מימית וסתמית עם רוטב בלתי מורגש, וגולת הכותרת היה הדג המטוגן: דג מטוגן, חברים, בגרסתה המוצלחת, היא מנה טעימה ומושחתת עד כדי פלצות. כשמכינים זאת נכון, בשר הדג הופך נימוח ורך ואילו הציפוי פריך ומתפצח בפה בהנאה רבה. בגרסת הקפיטריה בהנדסה אזרחית, לעומת זאת, היתה זו מנה בעלת מרקם סולייתי ומדכא; כאילו שני החלקים ויתרו על כל הטוּב שבהם לטובת בינוניות מחרידה ובלתי אכילה לחלוטין. יתכן שזו תוצאה של טיגון שגוי, או של דג שעמד יותר מדי זמן בכלי ההגשה בטרם נאכל. כך או כך, המסקנה איננה מעודדת.

הפתעה משמחת נרשמה מכיוון הצ'יפס: אמת, ניתן היה לצפות מתפוחי האדמה להיות מעט יותר רכים (ככל הנראה השמן בו טוגנו לא היה מספיק חם), אך גם התוצאה כפי שהתקבלה בהחלט היתה משביעת רצון, בהתחשב בנסיבות. גם סלט הירקות היה סביר, וזאת בניגוד למחלה נפוצה של סלטי ירקות במטבחים מוסדיים, אשר הם לרוב תפלים לחלוטין, נקיים מטעמי תיבול וירקות גם יחד.

אך זולת שני אלה קשה לומר שהקפיטריה מרשימה לטובה. במחיר של כ-20 שקלים לארוחה ניתן לצפות לרמה גבוהה יותר. לא ניתן, אם כן, לשייך את מספר האנשים הגדול שאכלס אותה בשעת צהריים הומה אלא לדלוּת האלטרנטיבות הטכניוניות. אך אנו לא נאמר נואש ונמשיך לתור אחר מזון הראוי לעלות על צלחותינו ועל רשומות הבלוג הזה.

אוף, קיץ!

הקיץ בא, ויחד איתו המכות הרגילות: חום, יתושים, מכנסי שלושתרבעי ונעלי קרוקס. אבל לא הכל רע: יש אייס קפה! המממ… אייס קפה. בתיאוריה: שילוב מענג ומנצח של ברד מקפיא-מוח וקפה ממריץ. ברם, אין לכחד כי מנות האייס הקפה הנפוצות הן בדיוק ההיפך: נוזל צמיגי וממותק, שמכיל הדי טעם קלושים של קפה, כמויות אדירות של סוכר ומוגש בכוס בגודל מפלצתי.
רעות חולות אלו אינן ייחודיות לטכניון. כבר זמן רב שאני תר את הארץ בחיפוש אחר אייס-קפה המורכב מקפה, ללא סוכר (או למצער, עם כמויות מופחתות) ובכוס קטנה. האם קרטל רשתות הקפה עשה יד אחת על מנת למנוע מכירת אייס קפה מופחת-כמות ומופחת-מחיר?
חמוש בכל הטרוניות הללו, גמרתי אומר להתחיל פרוייקט חדש: ייתכן ויימשך לאורך כל הקיץ, וייתכן ויסתיים בפוסט זה. כמו הרבה דברים בבלוג הזה, אין לדעת מה יילד יום. במסגרת הפרויקט נסקור את האייס-קפה המוגש בדוכני הקפה השונים בטכניון ונעמוד על יתרונותיהם וחסרונותיהם.
המוצג הראשון שעמד לבדיקה היה האייס קפה של סניף מנדרין, או כפי שהוא מכונה בתפריט, "גרניטה – קפה ברד" או ניסוח כמעין זה. גרניטה, יגיד לכם כל איטלקי שקרא בויקיפדיה, היא קינוח מעט שונה, אך לא נתקטנן על הנומנקלטורה. לא כשהמחיר כל כך מפתה! 8 שקלים זה בהחלט זול. לוגמי אייס-קפה ותיקים יספרו לכם בחדווה על מקומות, לא איכותיים או יוקרתיים במיוחד, שגובים 19 שקל עבור התענוג.
מלבד זאת, המשקה לוקה במידת מה ברעות החולות שצויינו לעיל. כמות הסוכר מוגזמת והכוס גדולה מדי; יתרה מכך, הכוס לא מגיעה עם מכסה, דבר היוצר מגבלה מוטורית קלה ולא מאפשר להסתובב בקלילות עם כוס הקפה בתנוחת ננסי בוטווין נונשלנטית.
לסיכומו של דבר, למרות הביקורת לעיל, האייס קפה של מנדרין בהחלט ממוצע לקטגוריה: מחירו הסביר עושה אותו אטרקטיבי אף יותר, ואין כמו אייס קפה לשמח לבב סטודנט. לרוויה.

נס פך השמן

היי חמודים!
בדרך כלל, כשבאים למקום חדש נהוג לברך לשלום, בטרם ניגשים לעניינים. אז שלום לכל אלו שהתקבצו בצל קורתנו. כפי שאולי כבר הבנתם, הבלוג יעסוק בביקורות אוכל על שלל המקומות בטכניון. הסיבה? קצה נפשנו. האם סביר שמוסד ששואף למצויינות, ימכור בשטחו אוכל כל כך בינוני?
הסטודנט הקונסטרוקטיבי היה שוקד על הכנת סנדוויצ'ים ומאכלים טעימים בבית, ומביא אותם איתו בקופסאות טאפרוור מעוצבות. הסטודנט היצירתי מנצל את המצב כדי להפיק ממנו את המנוע לפרץ יצירתיות אמיתי: קיטורים. אם כן, נתחיל-נא.
מכתם נאה הוא כי תחום הנדל"ן עומד על שלוש תכונות חשובות: Location, Location, Location. אם אכן זה כך, הרי שהקפיטריה בפקולטה להנדסה כימית נופלת בכל שלושת הקריטריונים. מיקומה המרוחק, אי שם בתחתית הקמפוס, איננה מאפשר לה להפוך באמת ובתמים לאופציה סבירה עבור רוב הסטודנטים. ובכל זאת, יצא שמעה למרחוק כמקום שמגיש אוכל טוב עד סביר, ובעיקר אוכל אמיתי (ויסלחו לנו שלל כריכי הגבינה הצפתית בבתי הקפה, אשר בהם נטפל בהזדמנות אחרות). חמושים בסקרנות מדעית, יצאנו לבדוק הכצעקתה.
הקפיטריה, זאת ייאמר כבר בהתחלה, חפה מכל נסיון תחכום. הדבר ניכר גם באוכל (לא ניתן היה למצוא עלה רוקט אחד לרפואה), הן בעיצוב והן בהחלטה לחלק לסועדים מנה אחרונה טבלואידית בדמות גליונות של "ידיעות אחרונות". יהיו שיראו בכך מעלה, ויהיו שייעקמו את אפם מול הבינוניות הסליזית. גם מבחינה קולינרית, סביר להניח שאף לקוח לא ייפול מרוב תדהמה מספסלי העץ, שחלוקות הדעות לגבי נוחותם: האוכל כולל תפריט הסתדרותי חסר מעוף – פולקע, שניצל (מעובד), חזה עוף, גולש, ודומיהם, בתוספת מנות פחמיתיות סטנדרטיות. חזה העוף שנדגם תובל בכמות מוגזמת של פפריקה וטוגן עד ייבוש, ואילו האורז בושל ביותר מדי שמן, ומעט מדי מים, מחלה נפוצה של מטבחים לא מקצועיים.
להשלמת אווירת חדר האוכל מצטרף מגש הפלסטיק הפשוט אשר מוחזר בסוף הארוחה למתקן מתכת גדול, מראה שהוא יותר מהכל מדכא תיאבון.
לסיכום, אין בשורות בקפיטריה של הנדסה כימית. אלו מכם שחשבו אשר מעבר לתכלת נמצא אוכל איכותי ולא יקר, עתידים להתבדות.