צדק חברתי

קשה לחזור ללימודים אחרי קייטנת המחאה החברתית שהעסיקה אותנו במהלך הקיץ. אמנם שם קיבלנו רק לינה באוהלים ואירועי חוצות מיוזעים, אבל את מנות השוקו והלחמניות אנחנו משלימים בימים אלה.

קשה במיוחד לחזור ללימודים ולהיזכר שימים ארוכים בטכניון עולים לנו בהרבה כוסות קפה וסנדביצ'ים של מנדרין. מזל שיש את הפינות של הפקולטה לארכיטקטורה שמציעות פתרונות קולינריים ברי השגה.

פינת הקפה ופינת המרק שוכנות במסדרון של קומה 1 בבניין אמאדו; באופן מפתיע אף אחת מהן לא ממוקמת בפינה. שתיהן מנוהלות על ידי סטודנטים נמרצים (עדיין) לארכיטקטורה בשנה ב', אך בעוד פינת הקפה שייכת לוועד הסטודנטים, פינת המרק הינה יוזמה פרטית ומבורכת עד מאד.

פינת הקפה זכתה למפה חדשה שעדיין לא הספיקה להיטנף יתר על המידה ולמיחם חדש ונוצץ, והכלים הישנים – כולל הכפיות המשותפות המקובעות לקיר והכלי לסוכר/גושים – הוחלפו בכלים חד-פעמיים. זה כמובן אומר שלפעמים אין כפיות, וזה גם לא אקולוגי, אבל לפחות פינת הקפה טיפונת יותר נקייה. לזכותם של מנהלי הפינה ייאמר שמלאי הקרמבואים משביע רצון וכך גם מלאי החטיפים המלוחים (אבל איכס, צ'יטוס בטעם קטשופ? באמת?). עם זאת, מורגש מאד חסרונם של חטיפים מקבוצת העוגיות/ופלים, ולא, פתי בר זה לא תחליף הולם לעוגיה. בנוסף, שבו וצצו להן סוכריות הטופי, ואף על פי שאני יודעת שיש להן קונים מדי פעם, אני עדיין לא מבינה מה הן עושות שם. זה אפילו לא טופי בטעם קפה.

מי שהסתובב באמאדו לפני שנתיים – תנחומיי, אחיי לצרה – ודאי זוכר את פינת המרק האגדית של דורון ורביב שמילאה את קומה 2 בריח של בית. בשנה שעברה השניים זנחו את פינת המרק לטובת פרויקט גמר בארכיטקטורה, ועכשיו בשעה טובה הם אזרחים חופשיים. חישוב פשוט מעלה כי מנהלי פינת המרק 2.0 בכלל לא היו בסביבה כשפינת המרק הקודמת פעלה. צעירים. אז אמנם פינת המרק החדשה לא מצוידת במקרר ענקי כמו פינת המרק הראשונה, ואין שם פיתות עם זעתר, אבל בהחלט יש מרק, וזה מה שחשוב. שני סירים מהבילים מחכים על שתי פלטות מדי יום החל מ-11:00, ובמחיר סמלי של שלושה שקלים תוכלו להצטייד בכוס מרק מנחמת. המרקים מתובלים כראוי ונוטים קצת לכיוון החריף, ומכילים כמות נאה של ירקות. החסרון הבולט של המרקים בפינת המרק הוא שמשום מה הם מכילים כמויות עתק של שמן. טרם קיבלתי תשובה ראויה לשאלה למה יש כל כך הרבה שמן במרק ירקות (אפילו לא טיגנו בו בצל!). תעלומה. אם כך, המרק לא מומלץ לבעלי כולסטרול גבוה ואנשים שלא אוהבים שנשארת להם שכבת שמן על השפתיים כשהם מסיימים לאכול. מומלץ בחום לכל השאר.

לה מרמור

לא רבים יודעים זאת, אבל בשטחי קריית הטכניון מצוי סניף של רשת הופלים הארצית "לה גופרה". מיקומו אי שם בין הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול והפקולטה להנדסת מכונות, איננו נמצא בבית הגידול של אף אחד מכותבי הבלוג, אך בכל זאת ניצלנו את מעט הזמן אשר הצלחנו לפנות בעיצומו של הסמסטר על מנת לפוּש ולסעוד שם. למרבה הצער, זמן הנופש המוגבל עקב מחוייבויות אחרות (לימודים, מבחנים, בלוגים אחרים ובזבוזי זמן מסוג אחר), הוביל לכך שעד היום, מספר שבועות לאחר מכן, לא הגיעה הביקורת לכדי כתיבה.

הידעתם? על פי דרישות הכשרות, בין השעות 11:30-16:30 המנזה בשרית בלבד

תיאור הסניף באתר לה גופרה מציין, באחד המשפטים רבי-השגיאות שזכיתי לראות בשבועות האחרונים, כי "לצד המתוק והקפה בסניף מתאפיין בטוסטים וכריכים מיוחדים המיוצרים במיוחד עבור הרשת". מה חשקה נפשנו לטעום מעט מ"המתוק" הזה. דא עקא, אם משום מה שיוויתם בנפשכם כי סניף "לה גופרה" יכיל את הוופלים הבלגיים המפורסמים של הרשת – אחרי הכל, "לה גופרה" בצרפתית אומר בדיוק "הוופל" – אתם עתידים להתאכזב. לה גופרה שבטכניון איננו יותר מבית-קפה-סנדוויצ'יה מהסוג שראיתם כבר שוב ושוב: אותם סוגי קפה דלוחים, סנדוויצ'ים עייפים, טוסטים טרוטי-עיניים ומוזלי.

מוזלי.

בפאתי הסניף, פועל בשעות הצהריים מזנון בשרי אשר הגיש ביום הבדיקה שווארמה למיניה. אנחנו החלטנו לבדוק את המוזלי וטוסט גבינה צהובה, עגבניות, בצל ופטריות. בניגוד לתיאור הפסטורלי באתר הסניף, לפיו היה עלינו "לקחת הפסקה ולהתפנק עם קפה משובח עם שוקולד מיוחד…", החוויה עצמה היתה שבלונית עד אימים. הטוסט בילה בקלייה זמן בלתי סביר בכל קנה מידה, שכנראה מעיד על עייפותו של הטוסטר וזרזיפי החום הזעומים שהפלטות שלו משלחות בקרום הלחם. הפטריות, למותר כמעט לציין, היו פטריות-מקופסת-שימורים. היה עליי כמובן לדעת: המשפט היסודי של בתי הקפה הזולים קובע כי לעולם, ולא משנה מה, אין להזמין פטריות, וזאת מכיוון שמסיבה לא ברורה כלשהי, החוק עדיין מתיר לכנות את גוש הגומי הצמיגי שמתבוסס במיץ מלוח בתוך קופסת פח בשם "פטריות". ובכן, נאמר זאת כך: פטריות כמהין זה לא.

טוסט עם גבינה צהובה, עגבניות, בצל ופטריות. חשיפה: זהו כותב הבלוג.

המוזלי, מצד שני, היה בהחלט מה שניתן לכנותו בחוגים המתאימים, "עשיר", וכלל מלאי מגוון של פירות יבשים. נושא המוזלי, עליי לומר, מעורר אצלי תהיות: לא, לא מדובר ברטינה הטיפוסית על כך ש"זה לא אוכל", "זה מה שהאוכל שלי אוכל", או שלל רטינות לעגניות קרניבוריות-מאצ'ואיסטיות מהסוג הטיפוסי: אם הייתי כזה, לא הייתי בטכניון, נכון? התהייה המדוברת נוגעת בעובדה שכמויות היוגורט והגרנולה שמוכלת במנת מוזלי אחת היא מפלצתית למדי. על אף שמדובר במנה ביתית ופשוטה למדי – למעשה, ברגע זה חוצה "הנדסת מזון" את הקווים והופך לבלוג מתכונים; אם כן, מתכון למוזלי: קנו יוגורט. קנו גרנולה לפי טעמכם. ערבבו. – כמויות היוגורט שיצרוך אדם סביר בסיטואציות חברתיות הולמות איננה מתקרבת לזו המוגשת בבתי קפה.

כמויות יוגורט עצומות

מה לא מפתיע, אם כן; סניף "לה גופרה" בטכניון הוא כה סטנדרטי, כה עייף, כה דהוי, עד ששומה שגם הביקורת עליו לא תתעלה לגבהים הרצויים. שבענו די והותר מזנונים מן הסוג הזה. הבו לנו מן המקוריות ומן החידוש.

לסמסטר חדש!

חודש אל תוך הסמסטר ורגע לפני שהוא נגמר, ניתן כבר לגבש תובנות אודות הפתיחה הקולינרית של שנת הלימודים תש"ע.

בית הסטודנט, על שלל האפשרויות שהוא מתיימר להציע, טרם נפתח. חבל.

המחירים במכונות השתייה (קלה וחמה כאחד) עלו ב-20 אגורות, כך שכעת כוס "קפה" עולה 1.40 ש"ח ופחית קפיטליזם קוקה קולה עולה 3.50 ש"ח. גם המחירים במכונות החטיפים עלו, ובסמסטר הזה תצטרכו לשלם בין 20 אגורות לשקל יותר מאשר בסמסטר הקודם בשביל להשקיט את המנצ'יז.

עם זאת, יש לנו כמה חדשות טובות בשביל הסטודנט הרעב והעני:

פינת הקפה של הפקולטה לארכיטקטורה חזרה לפעילות. הידד!

פרויקט נוסף מבית הפקולטה לארכיטקטורה הוא "פינת התה" המתחרה המנצחת של שנה ד'. בתחילה הציעה פינת התה פיתות עם תוספות (זעתר, בולגרית או רוטב פיצה עם גבינה) וכעת עם בוא החורף מחכים שם מרק ביתי מהביל ותירס חם על פלטת שבת. יאמי!

שוב פרצופים חדשים ומלאי הבעה מאחורי דלפק הבריף, אך למרבה הצער, איכות השירות לא השתנתה. עם זאת, נראה כי מישהו שם החליט להוציא לפועל סוף סוף את כל המנות המופיעות בתפריט ועכשיו הם מוכרים, בנוסף לסנדביצ'ים הרגילים, סנדביצ'ים פשוטים (גבינה צהובה / ביצה / חביתה / טונה + מלפפון ו/או עגבניה) בבגט (6.20 ש"ח) או בחצי בגט (3.60 ש"ח). כמו כן נצפו עוגיות שוות (5 עוגיות ב-5.30 ש"ח).

עד כאן, מחדר החדשות של אמאדו.

קפה? קפה!

אני רוצה לפתוח בוידוי קטן ולא מחמיא: יש לי סימפטיה אינהרנטית למכונות קפה. אולי זה משום שהן מציעות משקאות חמים (אל נא נמהר לקרוא להם בשמות מוליכי שולל כמו "קפה") במספר שקלים שאפשר לספור על יד אחת, בדרך כלל גם אם אחת מאצבעותיך נכרתה בתאונה כלשהי, שלא נדע מצרות. זכורה לי במיוחד מכונת הקפה בבסיס הצבאי בו העברתי שבועות רבים, לעתים בלי חלב במקרר, ותמיד בצורך תמידי בקפאין וסוכר. חשקים אלה גרמו לי למצוא את עצמי שוב ושוב מול המכונה, לבדי או בחברה, משלשלת שני שקלים (בזמני עוד לא היה שנקל) ומחכה בסבלנות עד שהמכונה תצפצף "המשקה מוכן", כדי שאוכל לאסוף את כוס השוקוצ'ינו המהביל שמחכה לי מאחורי וילון מספר אחת. גוד טיימס.

מה שמחתי לגלות בבניין הפקולטה שלי מכונת קפה שמציעה מגוון משקאות מכובד בעלות של שקל אחד ועשרים אגורות בלבד. היתרון האוטומטי של מכונת הקפה היא שהיא תמיד שם כשאני שם, גם כשהבריף סגור ופינת הקפה של ארכיטקטורה לא מתפקדת. למי שכבר בא עד אליה, המכונה מציגה תמונה אוטופית של קרואסון טרי ועמוד כותרות של עיתון, וכמובן גם כוס קפה, האייקונים האוניברסלים שמסמלים בוקר טוב. הבעיה היא שהתמונה המפתה מתפוגגת מהר מאוד כשמגיעים לביזנס.

לכאורה, המכונה מציגה כ-20 משקאות שונים שניתן לבחור. אולם במבט מדוקדק ניתן להבחין כי ישנם שלושה משקאות בלבד: קפה, שוקו ופרנץ' ונילה. כל שאר האפשרויות הן הרחבה או שילוב של כל אחד מסוגי המשקאות הנ"ל. כך, לדוגמה, ניתן להזמין משקה שתיאורו "קפה, שוקו וחלב", או לחלופין משקה שונה לגמרי שתיאורו "חלב, קפה ושוקו". שלא יעבדו עליכם: זה בדיוק אותו שיקוי מוזר ותפל. אל תנסו לשנות את כמות הסוכר במשקה: המכונה יודעת הכי טוב מה אתם צריכים ולכן מתעלמת מכל הלחיצות ההיסטריות על הכפתור הנידח הזה. ניסוי השוואתי נוסף שערכנו הוא בין המוצרים "פרנץ' ונילה", "פרנץ' ונילה מתוק מאוד", וכן "פרנץ' ונילה עם תוספת חלב". שלושת המשקאות מילאו באופן שווה את הכוסות, כך שלא ברור היכן היא תוספת החלב. בנוסף, לכל שלושת המשקאות היה בדיוק אותו טעם, כך שאין חשד לתוספת חלב על חשבון כמות האבקה. דרך אגב, פרנץ' ונילה היא הבחירה המומלצת אם כבר נאלצתם לקנות קפה במכונה, וזאת משום שמכל המשקאות המוצעים (כזכור, קפה, שוקו ופרנץ' ונילה. וזהו.) פרנץ' ונילה הוא היחיד שטעמו מזכיר את הטעם המקורי של המשקה שבשמו הוא מתקרא. השוקו בדרך כלל מהול מדי, והקפה… טוב, זה שהוא חום לא הופך אותו לקפה. ללא ספק, ההונאה הכי גדולה היא המשקה שנקרא "קרמבו". הקשר היחיד בין המשקה והשם הוא ששניהם נמכרים במדינת ישראל. למעשה, טעמו של המשקה הזה, שאמור להכיל וניל ושוקו, דומה יותר לטעם של וניל וסבון נוזלי של נקה 7, שגם הוא נמכר במדינת ישראל.

חלק מהמשקאות מוגשים כשבתוכם מקל ארטיק מיניאטורי. לא ברור אם מדובר בכלי לערבוב המשקה או שמא בשאריות של ארטיק שוקו-שוקו ששהה זמן רב במכונה ונמס לאטו. יאמי. לעתים המכונה מרגישה במצב רוח מרומם ומחליטה לצ'פר את הלקוחות במנת משקה מוגדלת על חשבון הבית. הבעיה היא שלרשותה של המכונה עומדות כוסות בגודל אחיד, וכך קורה שתוכן הכוס עולה על גדותיה. זה ברוֹך רציני. קודם כל, כל נסיון להוציא את הכוס ממקומה, גורר באופן ישיר שתי תוצאות עגומות: 1) משקה חם נשפך על האצבעות שלך, 2) משקה חם נשפך בכל איזור ההגשה של המכונה. האינסטינקט הבסיסי של כל אחד שנכווה כך ברותחין היא לאוץ אל חדרי השירותים שבקצה השני של המסדרון (למה לא להציב את המכונה קרוב יותר אל השירותים?), לחטוף גליל נייר טואלט ולנקות את ידיו ואת הכוס, שעכשיו נוטפת משקה מכל הכיוונים. הבעיה היא שכאן נגמר האינסטינקט, ואף אחד לא טורח אף פעם לנקות קצת את המכונה. את מראה איזור ההגשה של המכונה אשאיר לדמיונכם הפורה, ורק אוסיף שהמילה "טינופת" מגדירה את המצב באופן די מדויק.

עצוב לראות כיצד מכונת משקאות אוטומטית עם פוטנציאל לא מבוטל, מידרדרת כך אל מעמד של מוצא אחרון לבעיית הקפאין היומיומית, ונכשלת במילוי תכליתה כספקית של משקה חם וטעים במחיר הוגן לכל פועל.

לבנה בטעמים

לרגל חופשת הקיץ המזדחלת ובאה, החלטנו להרחיב מעט את תחום הסיקור ולאכול – אני מקווה שאתם יושבים – במוסד קולינרי שאיננו נמצא בגבולות הטכניון.

בערבו של יום קיץ מיוזע למדי סעדנו במסעדת "פתוש" (או כפי שהם מתעקשים לכתוב זאת, "פאטוש") אשר במושבה הגרמנית. המסעדה מתהדרת בתפריט ערבי-יאפי; רוצה לומר, במקביל למנות מסורתיות ואותנטיות, מהז'אנר המכונה "מזרחי" (סמבוסק למיניו, סלט טבולה, לבנה) תוכלו להנות מכל התפריט השבלוני המגדיר בר-קפה-מסעדה בישראל המודרנית: האספרסו נחלט, הקפוצ'ינו מוקצף, הקוקטיילים משתכשכים בכוסיות והעלעלים מתפנפנים בצלחות.

ולכל הרב התרבותיות והנאו-מודרניזם הנפלא הזה, מצטרף הניסוח המשעשע של התפריט, שמעניק לכל מנה את התוספת "בטעמים": כך, ניתן למצוא קפה בטעמים, קפוצ'ינו בטעמים, לבנה בטעמים, ועוד ועוד דברים אחרים שבאים בטעמים. כך, לאחר שביקשתי מהמלצרית את הקפה שלי "בלי טעמים" (כלומר, ללא כל תוספים מיותרים שישווּ לו טעם של וניל, או של אגוז לוז, או של אגוז קוקוס) נמלאתי חשש שהיא תקבל את בקשתי כפשוטהּ, ותביא אל השולחן כוס מים קרים ("ביקשת בלי טעמים, נכון?").

בארוחתנו השתדלנו לקבל רשמים הן מהמנות ה"מסורתיות" של המקום, והן מהמודרניות יותר. משקאות הקפה הקר שהוגשו במקום היו מרשימים בצורתם, אך סבלו מטעם חלש, מה שהוביל למשקה מנומנם למדי. בנוסף, על אף כי אינני איטלקי מבית ושמי האמצעי איננו ג'יובאני, אינני סבור שברירת המחדל בהזמנת קפוצ'ינו קר צריכה לכלול הררי קצפת מתקתקה על פניו. יתרה מכך, בקצפת על פני קפוצ'ינו לוהט ישנו משום ניגוד מענג, כמעין לוליטה קולינרית: מפל טמפרטורות על החך והשפתיים שמוביל לשידור מסרים כפולים ופתייניים במורד הגרון; אבל קצפת על פני קפוצ'ינו קר היא סרת טעם מאותה סיבה שלחם בפיתה הוא סר טעם.

בשעה שהרעב החל לזקוף את ראשו, החלטנו לנסות לבנה (בטעמים) פלפל ושום. ה"טעמים" התגלו כערימת פלפלים קצוצים ושום כתוש אשר נחה לה בבריכת שמן זית בלב הלבּנה. השום הכתוש הטרי והחשוף לכל פקעית-טעם תועה היה קצת יותר מדי עבור חלקנו, אולם חובבי שום מושבעים לא ימצאו בכך בעייה. הלבנה עצמה מעיזה וחמוצה במידה הדרושה, מבלי להתחנף. אך על אף זאת, היה קצת מאכזב לקבל עם הלבנה פיתות תעשייתיות סטנדרטיות, ולא פיתות תוצרת בית איכותיות יותר. הפיתות הרגילות מעניקות תחושה של לבנה מקופסא, דבר שלא מוסיף כבוד לכל המעורבים.

לקינוח, החלטנו להעביר את טעמי השום בכנאפה. הכנאפה של פתוש, וזאת יש לציין לזכותה, איננה כוללת את הרכיב המסתורי בצבע כתום-זרחני שנוהג לכסות כנאפות ממגוון יצרנים אחרים; כל רכיביה גלויים ופשוטים: אטריות הקדאיף מטוגנות עד פריכות בשכבתן החיצונית, גבינת העזים מומתקת כבדעי, ושברי הפסטוקים מעטרים את חלקו העליון של המאפה. הטרוניה היחידה נוגעת לכמויות החמאה הגדולות שמותירות שייריהן בכל מקום, וגרמו לי בסיום אכילת המנה לצורך דחוף לנשנש עלי בייבי, למען שלום הגזרה. יצויין לחיוב כי המנה מתומחרת באופן זול למדי (22 שקלים לצלחת בינונית של כנאפה, בכמות שהספיקה לחמישה אנשים שאינם אכלנים גדולים או חובבי-מתוק מושבעים [יתכן שחלקם כן, והם פשוט התביישו מהשאר]).

ישנם אנשים שבשבילם "אוכל ערבי" פירושו כמויות עצומות של בשר שנצלה טוב-טוב על האש ומושם בשיפודי מתכת. לאנשים אלו לא הייתי ממליץ לבקר ב"פתוש": זהו המקום לאלו מכם שמחפשים אוכל מתוחכם ועדין יותר, המותיר תמיד אופציית נסיגה לתפריט בית הקפה הישראלי הסטנדרטי, אם לא ימצא מישהו דבר אשר ישביעו בגזרה האוריינטלית יותר.

פאטוש, שדרות בן גוריון 38, המושבה הגרמנית, חיפה.

שתי מילים על החלבייה של הנדסה אזרחית:

הגשה עצמית.

הצד החלבי, האלטרנטיבי, של הקפיטריה של הנדסה אזרחית נמצא בצד השני של הגשר. כמו בכל מוסד אלטרנטיבי שמכבד את עצמו, גם שם לא מאכילים אתכם בכפית. מי שרוצה להצליח, יצטרך לשלם בזיעה. רוצה קרואסון שוקולד ונס קפה? אין בעיה. לך שים לעצמך קרואסון בשקית נייר, והנה כוס חד פעמית ריקה, שם העגלה, אתה יודע מה עושים.

הקרואסון היה טרי, וכך נראו גם שאר המאפים. ביקשתי נס קפה קטן וקיבלתי כוס בגודל של אספרסו לגמדים; אבקת הקפה הייתה מתוצרת לא מזוהה וקצת חשודה. כבר הכנתי את הטיעון המנצח "בשביל להכין לעצמי נס קפה יכולתי להישאר בבית", כשפתאום נגלתה לעיני מכונת הפלא: טוסטר מסוע!!! המכשיר הזה לעולם לא יפסיק לרתק אותי: מכניסים מאפה פושר בצד אחד, הוא נוסע נוסע נוסע, והופ! הוא יוצא חם מהצד השני. זה כמו לונה פארק של קרואסונים. נרגשת ומלאת ציפייה, לא ויתרתי על ההזדמנות להעביר את הרכש החדש שלי במתקן הקסמים הזה, ואכן, באופן לא לגמרי צפוי, הוא יצא מהצד השני, חמים וטעים.

נראה שהחלבייה מתאימה לכל אותם אנשים שמטעמי פרנויה או פינוק חייבים להכין בעצמם את כל מה שהם מכניסים לפה, לאנשים שמתרגשים מטוסטרים וממסועים, ולגמדים שאוהבים אספרסו.

נס על מים

הרעיון לשתות אייס קפה בבריכה נראה בתחילה מופרך. הלא כל המטרה בבואנו לשם היא לעסוק בפעילות גופנית  ולהשיל את תוצאות הזלילה האחרונה. מאי נפקא מינה, אם כן, אם רגע לאחר מכן הולך אדם ומערה לקרבו את כל הקלוריות אותן שרף בדמות משקה סוכרי ושמנמן.

אך במחשבה שנייה, נגיע למסקנה שזהו השילוב האידיאלי. הלא רק פעילות גופנית כגון שחייה תמרק את מצפונו של אדם העומד ביודעין לשתות אייס קפה ומודע להשלכות. כפי שידוע כי ערכם הקלורי של מאכלים שנאכלים באין רואה הוא 0, כך גם הערך התזונתי של כל דבר מזון שנצרך לאחר פעילות גופנית משתפר פלאים, או לכל הפחות בטל בשישים. או בשפה קצת פחות מתפתלת ומכובסת: עזוב אותך עכשיו מדיאטה, הרגע הייתי בבריכה ואני צמא טילים, למה כל הכלור הזה לא בא לי טוב.

ואם כבר עלה נושא הכלור, אזי תשמחו לדעת שבניגוד לחששות המוקדמים מתברר שמערכות הסינון של הבריכה ושל מכונת האייס קפה הן נפרדות, והאייס קפה בבריכה לא מכיל טיפת כלור. כבר התחלה טובה, אז זה כלום לעומת העובדה המדהימה הבאה: בבריכה האייס קפה נמכר בכוסות קטנות, תמורת סכום של חמישה שקלים. תפקידו של משפט זה הוא ליצור מרווח זמן להתאוששות באמצע הטקסט, כיוון שאני מתאר לעצמי שבשלב זה הלסת שלכם שמוטה ואתם פוערים עיניים כמסרבים להאמין. חזרתם? יופי.

כזכור, בפוסט הראשון בפרוייקט האייס קפה התלוננתי מרה על המחסור בגדלי כוסות נורמליים בתחום האייס קפה, והנה באופן פלאי העולם מתיישר על פי רצונותיי ודיווחים על כוסות אייס קפה בגדלים קטנים צצים כפטריות אחרי הגשם. כבוד.

בכוס הלא-מעוצבת והחסרת-כל-לוגו, שוכן אייס קפה במרקם מעט מימי מהמקובל. עובדה זו מהווה חסרון לאלו מכם שאוהבים את הקפה גוּשי ועשיר, וגם יוצרת תחושת בהילות תמידית הנובעת מהעובדה שנדמה שהאייס קפה נמצא בשלבי המסה מתקדמים (הוא לא. זה המרקם הטבעי שלו), אך יחד עם זאת מונעת את התופעה הנפוצה שבה כל טעם הקפה נמצץ דרך הקשית ואתם נשארים עם גוש קרח תפל.

מלבד זאת, אין מכסה וכמות הסוכר סטנדרטית. המחיר לכוס בינונית (11 שקלים) גבוה מעט מהממוצע, אך שמעו לעצתי ובחרו בכוס הקטנה.

חם מאוד

"אני רוצה אייס קפה," התנשפתי לעבר הבחור מאחורי הדלפק בגרג. זה היה יום נוראי. מדוזות שחו באוויר מרוב לחות, ואפילו המזרקות בדשא התאיידו. איכשהו מצאתי את עצמי בחוץ. היה לי חם. ורציתי אייס קפה.

רציתי אייס קפה משני טעמים: האחד קור, והשני – סוכר. הבחור מאחורי הדלפק שאל אם אני רוצה גם טעם וניל. ויתרתי; לא צריך להגזים. הפקדתי בידיו 12.40 שקלים חדשים ויצאתי כשבידי כוס אייס קפה חדשה ומנצנצת. ובכן, אין ספק שהמשקה ענה על שני הצרכים שלי – הוא היה מצנן להפליא ומתוק להחריד. באותו רגע זה התאים לי בול: הקרח נמס בדיוק בקצב בו שתיתי, ורמת הסוכר הגבוהה כמעט גרמה לי לשכוח איזה יום נוראי זה. עם זאת, אני לא בטוחה כמה אלוהי היה האייס קפה של גרג בעיני אלמלא הייתי באמצע משבר מטאורולוגי חמור.

נקודות נוספות לזכות האייס קפה של גרג הוא גודל הכוס (הגיוני), המכסה שלה (ישנו) והמזגן (בכניסה). וכמובן המותג, שעליו משלמים עוד 4.40 ש"ח.

אוף, קיץ!

הקיץ בא, ויחד איתו המכות הרגילות: חום, יתושים, מכנסי שלושתרבעי ונעלי קרוקס. אבל לא הכל רע: יש אייס קפה! המממ… אייס קפה. בתיאוריה: שילוב מענג ומנצח של ברד מקפיא-מוח וקפה ממריץ. ברם, אין לכחד כי מנות האייס הקפה הנפוצות הן בדיוק ההיפך: נוזל צמיגי וממותק, שמכיל הדי טעם קלושים של קפה, כמויות אדירות של סוכר ומוגש בכוס בגודל מפלצתי.
רעות חולות אלו אינן ייחודיות לטכניון. כבר זמן רב שאני תר את הארץ בחיפוש אחר אייס-קפה המורכב מקפה, ללא סוכר (או למצער, עם כמויות מופחתות) ובכוס קטנה. האם קרטל רשתות הקפה עשה יד אחת על מנת למנוע מכירת אייס קפה מופחת-כמות ומופחת-מחיר?
חמוש בכל הטרוניות הללו, גמרתי אומר להתחיל פרוייקט חדש: ייתכן ויימשך לאורך כל הקיץ, וייתכן ויסתיים בפוסט זה. כמו הרבה דברים בבלוג הזה, אין לדעת מה יילד יום. במסגרת הפרויקט נסקור את האייס-קפה המוגש בדוכני הקפה השונים בטכניון ונעמוד על יתרונותיהם וחסרונותיהם.
המוצג הראשון שעמד לבדיקה היה האייס קפה של סניף מנדרין, או כפי שהוא מכונה בתפריט, "גרניטה – קפה ברד" או ניסוח כמעין זה. גרניטה, יגיד לכם כל איטלקי שקרא בויקיפדיה, היא קינוח מעט שונה, אך לא נתקטנן על הנומנקלטורה. לא כשהמחיר כל כך מפתה! 8 שקלים זה בהחלט זול. לוגמי אייס-קפה ותיקים יספרו לכם בחדווה על מקומות, לא איכותיים או יוקרתיים במיוחד, שגובים 19 שקל עבור התענוג.
מלבד זאת, המשקה לוקה במידת מה ברעות החולות שצויינו לעיל. כמות הסוכר מוגזמת והכוס גדולה מדי; יתרה מכך, הכוס לא מגיעה עם מכסה, דבר היוצר מגבלה מוטורית קלה ולא מאפשר להסתובב בקלילות עם כוס הקפה בתנוחת ננסי בוטווין נונשלנטית.
לסיכומו של דבר, למרות הביקורת לעיל, האייס קפה של מנדרין בהחלט ממוצע לקטגוריה: מחירו הסביר עושה אותו אטרקטיבי אף יותר, ואין כמו אייס קפה לשמח לבב סטודנט. לרוויה.

פסטיבל בשקל

"אין ספק שהילדים האלה לא יודעים לתכנן, אבל היי! לפחות יש קפה…" (הארץ)

ההלצה הזו היא אחת מתוך כמה שתלויות על הקיר שליד פינת הקפה של הפקולטה לארכיטקטורה. וכמו שאומרים, בכל צחוק יש קצת אמת.

פינת הקפה היא כמו מזרון פלוגתי. היא הסוד השמור של הסטודנטים לארכיטקטורה ושל כל מי שעובר באמאדו. סטודנטים ותיקים משתמשים בה כדי לפתות מועמדים צעירים. אי אפשר איתה, כי תמיד אין כוסות או אין חלב או שנשארו רק ערגליות תות, והסוכר מלא גושים – אלוהים יודע של מה – אבל לגמרי אי אפשר בלעדיה. כי אין מה לעשות, זה קפה בשקל, ויש לנו צרכים.

והאיכות? כמו מזרון פלוגתי – תלוי מי עבר שם לפניך. מישהו ערבב קפה ולא שטף את הכפית? עכשיו היא מכוסה בגבישי קפה. מישהו סיים את המים במיחם ולא מילא עוד? צריך לחכות שנה שהמים ירתחו. הסטודנט  האחראי התורן מתכונן להגשה? אפשר לשכוח מעוגיות. אבל כשהיא מטופחת, כשמעניקים לה תשומת לב, קונים לה קצת ממתקים – פינת הקפה יודעת להחזיר טובות. היא תמיד שם, מחכה בסבלנות, ואם במקרה אין לה קפה אז לפחות יש מיקרוגל וחומר קריאה על הקיר.

אנחנו תמיד נתלונן, נגיד שזו הפעם האחרונה ושהיא לא שווה את זה, ואם היה טוב אולי נרוץ לספר לחבר'ה ("יש טים טם!!"). אבל כמו חיילים שבוזים, תמיד נחזור לעוד.