מזון מהיר

בימים אלה בהם אנו מתאוששים מחופשת המבחנים וחוזרים לשגרת הלימודים, צצים ועולים להם זכרונות מהסמסטר הוקדם, זכרונות שנדחקו למעמקי התודעה על ידי נוסחאות, מצגות פאוורפוינט ושרטוטים – עמוק מספיק כדי למנוע מאתנו לכתוב עליהם בבלוג.

הרשו לי לקחת אתכם לסיור בנתיב הזכרון הפרטי שלי, לצהרי יום רביעי מסוים בשלהי סמסטר חורף התשע"א.

השעה הייתה 14:15, בטני קרקרה בעוז בעוד ידי היו עסוקות בבניית מודל מקרטון לבן. "לא עכשיו!" סיננו יחד הידיים ותחושת המחויבות למקצוע, "השיעור מתחיל ב-14:30 ואין לנו מה להגיש!!!" אך בטני העקשנית המשיכה בשלה, וגררה איתה גם את בלוטות הרוק. באי רצון, הידיים נכנעו (מחשש להכתמת המודל כתוצאה מפעילותן המוגברת של בלוטות הרוק), ותחושת המחויבות למקצוע פינתה את מקומה, סוף סוף, לתחושת רעב כבד.

רק בשלב זה נזכרתי בבוקר אותו יום, בבהייה השגרתית בתכולת המקרר בנסיון להרכיב ארוחת צהרים. "נו טוב, יש היום דרוזים", שכנעתי את עצמי, והשארתי את הבירה והקלמנטינות במקומן הבטוח על מדף המקרר. כך, ב-14:18, נטולת ארוחת צהרים ומצוידת בדחף דוחק לאכול, קיללתי את עצמי: "נו באמת, אם רצית דרוזים למה חיכית עד עכשיו?! בשעה כזאת כבר לא נשארה כרובית בכלל!"

מתוך אכזבה מרה על אובדן הכרובית בטחינה, נזכרתי בחומוס בהנדסת חומרים. מושלם! משביע וזול, ואפשר לזלול אותו במהירות עד שיתחיל השיעור. עכשיו צריך רק להגיע להנדסת חומרים.

לצאת החוצה דרך קומה 2 באמאדו, לעלות במדרגות לעבר השדרה המרכזית, לפנות שמאלה, לעבור את אולמן וחשמל ושוב לפנות שמאלה לתוך בניין הנדסת חומרים. לעבור את הגשר, לרדת קומה במדרגות והנה הוא – "חומוס סעיד בזיו", בפקולטה להנדסת חומרים בטכניון. פיתה, חומוס, עוד חומוס, מלפפון חמוץ, עגבניה וצ'יפס. עשרה שקלים, מפית. אני כבר בדרך החוצה.

תוך שאני לועסת והולכת חזרה לעבר הפקולטה – הפעם קצת יותר לאט – אני מריצה שוב בראשי את מאורעות הדקות האחרונות. אני מציינת לעצמי בחיוב שלא היה תור, השירות היה אדיב, הצ'יפס טוגן לאחרונה והירקות נחתכו רק ממש לפני שהוכנסו לפיתה שלי. והפיתה, הו, הפיתה! כה רכה וחמימה! "רק שלא יהיה לי גוש ענק של חומוס בסוף", אני מתפללת. כנראה שזה עזר, כי הפעם גוש החומוס שהתנקז לקצה הפיתה היה בינוני למדי. אכלתי גם אותו.

14:28, אני בחזרה בסטודיו. ביד אחת שפופרת דבק, ביד שניה פיסת קרטון לבן. בבטן… חומוס.

מה נשתנה?

ובכן, קודם כל, שבכל השנים אנו אוכלין בגרג ומנדרין; השנה הזו, נפתח בית הסטודנט!

אז נכון שבסמסטר אביב תש"ע היינו עדים להשתלטות רבתי של רשתות מנדרין וגרג על קפיטריות בפקולטות השונות, אבל הנה קמות להן חלופות בבית הסטודנט. מאז אירוע הפתיחה של רוניצ'ו, נפתחו בבית הסטודנט מאפיה בשם מאנו מאפים (או "מאנו אפים" למבקרי השְלטים הקטנוניים שבינינו), דוכן נקניקיות, וכמובן, עגלת קפה של מנדרין. מי שביקר בבית הסטודנט במהלך הקיץ ותהה לאן נעלמה לה עגלת הקרפ-פרוזן-יוגורט שעמדה בגאווה בכניסה למבנה, אולי יתאכזב לשמוע על הפרדת הרשויות: מכונת הפרוזן יוגורט שוכנת כעת בתוך חנות הממתקים snax, ואילו המאפיה שמולה אחראית על תחום הקרפּים.

חדשות טובות נוספות הן שעות הפעילות של בתי העסק, שמתאימות יותר לשעות הפעילות של הסטודנט הממוצע (ויותר חשוב: שעות הפעילות של הקיבה הממוצעת). לדוגמה, snax פתוחים עד חצות, והמאפיה פתוחה עד 21:30.

אם להאמין לפרסומות ביומן אס"ט, משפחת עזאם תמשיך להגיש לנו אוכל דרוזי בימי רביעי וגם בימי חמישי. לידם נצפה השבוע דוכן של בירה ונקניקיות צ'וריסו.

החדשות הרעות הן שמנדרין העלו מחירים, כאילו שהשנה אנחנו כבר לא סטודנטים עניים. אבל היי, בית הסטודנט נפתח!

ברכותינו לקפיטריה בפקולטה להנדסה אזרחית, שזכתה לרמונט במהלך הקיץ והחליפה את פס האוכל הליניארי המסורתי בעקומה. יש להם גם טלוויזיה (כבויה, אבל כשיש לך פרארי בחניה, למי אכפת אם היא נוסעת) ואפילו ארון קבוע לעגלת המתכת שמניחים בה את המגשים בסוף הארוחה. אמריקה.

מעבר לגשר, הקפיטריה החלבית של הנדסה אזרחית עוברת הסבה בימים אלה ל… ניחשתם נכון, סניף של מנדרין. במנדרין כנראה דואגים שלא נצטרך ללכת רחוק מדי בשביל להגיע לסניף שלהם; בזמן שנחסוך נוכל ללכת לעבוד, וככה עדיין יהיה לנו כסף לקנות במנדרין אחרי שהם מעלים מחירים.

שתהיה לכולם שנת לימודים מוצלחת, ובתאבון!

על ספסל אחר, סל עם חומוס טחינה

לאור הנסיון המוצלח בפעם שעברה, החלטנו שוב לנסות את מזלנו באחד מן הדוכנים אשר מפציעים בטכניון אך רק בצהרי יום ד', והפעם בדוכן של חומוס זיו, חומוסיה חיפאית אשר בימים כתיקונם שוכנת, חכו לסוף המפתיע, במרכז זיו.

אך בניגוד לפעם הקודמת, שבה הסתערנו בהתלהבות על הדוכן הדרוזי בשעה 12:30 וחווינו מפח נפש עצום בדמות תורים לא מסודרים, דחיפות וצעקות, הפעם התכנסה מערכת הבלוג, עשתה חושבים וגיבשה טקטיקה מנצחת: לדחות את שעת ההגעה ל-14:00. ואכן, בשעה היעודה לא היה תור בדוכן והוא היה מוכן לקבל מיידית את הזמנתנו. יתכן שגם תרמה לכך העובדה שבאותו יום הופיע לראשונה בטכניון דוכן צ'וריסוס (מילה ספרדית שפירושה "דרך יקרה להגיד נקניקיות") אשר המה אדם (מחמת הנימוס, לא אציין את דעתי על אנשים אשר מבכרים לאכול צ'וריסוס).

אם אתם אנשים אשר נוחים להתלבט, ומסוגלים לבלות דקות ארוכות בהתלבטויות מה לאכול, הרי שדוכן חומוס זיו נבנה במדויק בשבילכם: זאת מכיוון שהוא מציע לצובאים על פתחו מנה אחת בדיוק: צלחת חומוס בינונית, יחד עם שתי פיתות וקופסת חמוצים קטנה, ב-20 שקלים. גודל המנה מעורר אי נוחות מסויימת: הוא קצת יותר מדי גדול עבור סועד בודד, לטעמי (אלא אם הוא או היא, אבל בואו נודה בזה, בעיקר הוא, מאוד רעב; וגם אם הוא מאוד רעב, אכילת כל כך הרבה חומוס היא חד גונית במידה מסויימת. אולי עדיף לאכול משהו אחר. לא צ'וריסוס), אבל קצת קטנה מדי עבור שני סועדים. נדמה כי השילוב האידיאלי עבור גודל מנה שכזה הוא מבוגר וילד, קהל יעד שאינו נפוץ במיוחד בטכניון. על כל פנים, אנחנו התחלקנו שניים במנה אחת.

[כאן, בבלוגים רציניים, היתה מופיעה תמונה. למרבה הצער, שוב שכחתי להביא מצלמה והתמונות שצילמתי בטלפון יצאו גרועות מדי מכדי להציגן בפומבי]

ובאשר לחומוס עצמו – ובכן, אינני חובב גדול של ז'אנר פואטיקת החומוס. לא תמצאו כאן השוואות לגרגרים הנימוחים אצל סעיד, המשאוושה המהבילה אצל אבו-חסן או החריף אצל אבו-שוקרי המקורי. אך גם חומוס זיו בהחלט לא אכזב. המרקם היה משחתי וטרי במידה המתאימה, והגרגרים השתלבו בו בצורה הרמונית למדי. החריף היה חריף במידה המתאימה (כלומר, לא שורף מדי עבור החך הרגיש), ורק כמויות השמן היו מוגזמות במידת מה. יצויין לטובה כי החומוס לא סבל מהבעייה הנפוצה שממנה סובל חומוס בקערה שנמצאת יותר מדי זמן בחוץ, קרי, הופעת כתמים צהובים יבשים ומכוערים על פניו.

לציון נמוך יותר זוכות התוספות אשר הגיעו עם החומוס: הפיתות היו פיתות-סופרמרקט סטנדרטיות לגמרי ולא מרגשות, והחמוצים הרגישו כאילו הם יצאו בזה הרגע מקופסת שימורים. לא היה בהם שום דבר חווייתי או מרגש. מעט יותר השקעה בנושא הזה, כמו פיתות איכותיות או זיתים תוצרת בית, היתה משדרגת פלאים את התוצר הסופי.

חומוס זיו, אם כן, הוא הפתרון הסביר עבור מי שרוצה לחיות בחיפה אבל להרגיש בדמשק. לא, רגע. זה משפט הסיכום הכי גרוע שאני יכול לחשוב עליו. נסיון נוסף: חומוס זיו, על אף מגרעותיו, הוא בהחלט אופציה שראוי לקחת בחשבון עבור ארוחות צהריים. לא תצאו מכאן עם חוויה עילאית ואלוהית מהסוג שאדוקי חומוס נוהגים לגרגר עליה: אין אלוהים מלבד אבו-חסן, וסעיד הוא שליחו. אבל גם זיו בסדר.

תגלגלו, נשמות

אחד הסטריאוטיפים הרווחים כלפי הטכניון, הוא היעדר האווירה הסטודנטיאלית שבו: אך מה רב המרחק מן האמת. סביר להניח שכל סטודנט בן-יומו מכיר את מוסד "צהרי יום ד'" (או, כפי שהוא נקרא אם אתה מעל לגיל 35 או מתחת לגיל 12: "הפסקה פעילה"): שעתיים פנויות ביום רביעי במהלכן כלל הסטודנטים יוצאים מהכיתות ומתרגלים שלל פעילויות שכוללות צפיפות או עמידה בתור. בין היתר, היות שהשעה דורשת זאת, מספר יזמים זריזים גילו את הפונטנציאל שבכמה אלפי סטודנטים רעבים, ומיהרו לפרוס את דוכניהם בקמפוס.

אחד הותיקים שבדוכנים הוא דוכן האוכל הדרוזי, אשר מגיש מיני מאכלים אופיינים לעדה. ביום רביעי האחרון החלטנו לשים נפשנו בכפנו, להאזין לשלשול המילולי הבלתי נסבל שייצר מנחה אירוע ה"טכנו-ראש", לפלס דרכנו בין המוני הסטודנטים שעומדים בתור לדוכן – רגע, אמרתי "תור"? תור זה נשמע מאוד מתורבת ובריטי כזה. לא, זה לא תור. אולי "ערבובייה" – ולנסות למלא את פינו במעט ממולאים.

אולי זה המקום להרחיב מעט על סוגיית התור: הדוכן מתחזק שיטת הגשה לא-מאוד-ייחודית, שמתבססת על שולחן ארוך שעליו מסודרים כמה העתקים זהים מאותם מאכלים, וכמה אנשי מקצוע שתפקידם למלא חמגשיות. מה חבל אם כן, שבמקום להסתדר בתור מסודר ולגשת כל פעם לאדם הפנוי הבא, בוחרים הנוכחים להתגודד בצפיפות סביב הדוכן, ולהכריח את המוכרים לנסות לבחור את מי לשרת באלגוריתם הוגן כלשהו. לאחר שאדם משיג את מבוקשו, כמובן, עליו לחדור את דרכו החוצה דרך אותם אנשים שבקרבם התגודד אך לפני רגע, רק שהפעם, על מנת להגדיל את האתגר, הוא מחזיק בידיו חמגשית עמוסה ללא מכסה. בהצלחה, אדם!

אך אם להתייחס לאוכל עצמו: אנשים יודעי דבר נוהגים לרוב להתייחס לחברה הדרוזית כחברה שמרנית. מה מפתיע אם כן לגלות שבכל הנוגע לשימוש בשמן במאכליהם הם אוחזים במדיניות ליברלית למדי: אינני חושב שהיה מאכל אחד מבין אלו שטעמנו, אשר לא היה מרוויח מצמצום כמות השמן שבו. הדבר בלט במיוחד בכרוב הממולא, שבאופן כללי היה חלש יותר מעלי הגפן הממולאים. גם נושא טמפרטורת המזון הוא מעט כאוב. ברורים לי האתגרים הלוגיסטיים שבשינוע מגשי עלי גפן תוך שמירה על חומם, ובכל זאת, קצת מאכזב לקבל אוכל פושר בחמגשית. אך למרות כל הקיטורים, חשוב לומר בבירור שאת רוב המאכלים בדוכן בהחלט ניתן להכתיר, מבלי להשפיל מבטך, כטעימים. עלי הגפן היו במרקם ובחמיצות נכונה; סלט הטבולה, על אף שהיה שמח לערות לקרבו עגבניות (נו, באמת. רק מלפפונים?), היה רענן כנדרש; האורז עם החצילים עורר בנו חשד מסוים, ולכן פנינו למג'דרה שאכן הוכיחה עצמה כבחירה מוצלחת; והכרובית ברוטב טחינה, שכנראה זכאית לתואר המנה המצטיינת, היתה מדוייקת ביותר: הטחינה אכן הדגישה את מלוא החן שבטעמים הכרוביתִיִים. מה חבל שהביקוש הרב גרם לכך שהיא נגמרה די מהר.

שכחנו להביא מצלמה, אז נאלצנו להשתמש במצלמה העלובה של הסלולרי, ואז גם שכחנו לצלם, ונזכרנו רק כאשר נשאר מעט סלט טבולה.

המחירים שווים לכל כיס: יש שני גדלים של חמגשיות; הקטן מבין השניים עולה 15 שקלים, ומכיל כמות אוכל שבהחלט מספיקה לאדם רעב. הגדול עולה – שימו לב לעבודה הנהדרת של מחלקת המחקר של הבלוג – יותר כסף, ומכיל כמות שיכולים להתחלק בה שני אנשים. הדוכן גם מציע בנוסף לימונדה, גרגירי חומוס ופול ופיתות דרוזיות על טאבון, אם כי אותם לא בדקנו.

הדוכן הדרוזי הוא בלי כל ספק המוצלח ביותר מבין כל המקומות שנסקרו. מה מייאש אם כן, שהאופציה הסבירה ביותר בטכניון זמינה, למרבה הצער, רק יום אחד בשבוע: יורחבו צהרי יום ד' גם ליום ג', לאלתר. ואולי לא.