מזון מהיר

בימים אלה בהם אנו מתאוששים מחופשת המבחנים וחוזרים לשגרת הלימודים, צצים ועולים להם זכרונות מהסמסטר הוקדם, זכרונות שנדחקו למעמקי התודעה על ידי נוסחאות, מצגות פאוורפוינט ושרטוטים – עמוק מספיק כדי למנוע מאתנו לכתוב עליהם בבלוג.

הרשו לי לקחת אתכם לסיור בנתיב הזכרון הפרטי שלי, לצהרי יום רביעי מסוים בשלהי סמסטר חורף התשע"א.

השעה הייתה 14:15, בטני קרקרה בעוז בעוד ידי היו עסוקות בבניית מודל מקרטון לבן. "לא עכשיו!" סיננו יחד הידיים ותחושת המחויבות למקצוע, "השיעור מתחיל ב-14:30 ואין לנו מה להגיש!!!" אך בטני העקשנית המשיכה בשלה, וגררה איתה גם את בלוטות הרוק. באי רצון, הידיים נכנעו (מחשש להכתמת המודל כתוצאה מפעילותן המוגברת של בלוטות הרוק), ותחושת המחויבות למקצוע פינתה את מקומה, סוף סוף, לתחושת רעב כבד.

רק בשלב זה נזכרתי בבוקר אותו יום, בבהייה השגרתית בתכולת המקרר בנסיון להרכיב ארוחת צהרים. "נו טוב, יש היום דרוזים", שכנעתי את עצמי, והשארתי את הבירה והקלמנטינות במקומן הבטוח על מדף המקרר. כך, ב-14:18, נטולת ארוחת צהרים ומצוידת בדחף דוחק לאכול, קיללתי את עצמי: "נו באמת, אם רצית דרוזים למה חיכית עד עכשיו?! בשעה כזאת כבר לא נשארה כרובית בכלל!"

מתוך אכזבה מרה על אובדן הכרובית בטחינה, נזכרתי בחומוס בהנדסת חומרים. מושלם! משביע וזול, ואפשר לזלול אותו במהירות עד שיתחיל השיעור. עכשיו צריך רק להגיע להנדסת חומרים.

לצאת החוצה דרך קומה 2 באמאדו, לעלות במדרגות לעבר השדרה המרכזית, לפנות שמאלה, לעבור את אולמן וחשמל ושוב לפנות שמאלה לתוך בניין הנדסת חומרים. לעבור את הגשר, לרדת קומה במדרגות והנה הוא – "חומוס סעיד בזיו", בפקולטה להנדסת חומרים בטכניון. פיתה, חומוס, עוד חומוס, מלפפון חמוץ, עגבניה וצ'יפס. עשרה שקלים, מפית. אני כבר בדרך החוצה.

תוך שאני לועסת והולכת חזרה לעבר הפקולטה – הפעם קצת יותר לאט – אני מריצה שוב בראשי את מאורעות הדקות האחרונות. אני מציינת לעצמי בחיוב שלא היה תור, השירות היה אדיב, הצ'יפס טוגן לאחרונה והירקות נחתכו רק ממש לפני שהוכנסו לפיתה שלי. והפיתה, הו, הפיתה! כה רכה וחמימה! "רק שלא יהיה לי גוש ענק של חומוס בסוף", אני מתפללת. כנראה שזה עזר, כי הפעם גוש החומוס שהתנקז לקצה הפיתה היה בינוני למדי. אכלתי גם אותו.

14:28, אני בחזרה בסטודיו. ביד אחת שפופרת דבק, ביד שניה פיסת קרטון לבן. בבטן… חומוס.

שווארמה להמונים

"סטודנטים יקרים,
אס"ט שמחה להודיע על פתיחת מסעדת הבשר של רוניצ'ו בבית הסטודנט, בעל הבית השתגע!
לרגל הפתיחה, ביום א' הקרוב, בין השעות 14:00-20:00, תוכלו ליהנות מארוחות שווארמה, פרגיות ופלאפל בחינם!"

כך נפתח העדכון האחרון מאגודת הסטודנטים שהגיע אל תיבת הדוא"ל שלי ביום שישי שעבר. מיד פצחתי בריקוד ובקריאות "לא ייאמן! בית הסטודנט נפתח! בית הסטודנט נפתח! חלום שהתגשם! אוכל בחינם!". כמובן, לא היה קשה לשכנע את חבריי להצטרף אלי להרפתקה זו שגמולה הוא אוכל בחינם, וכולנו חיכינו בכליון עיניים וקיבה ליום ראשון המדובר.
ידוע לכל כי חיבה לאוכל ולמתנות משותפת לכל בני האדם, ובפרט לכל הסטודנטים הרעבים והעניים באשר הם. עם זאת, בתמימותי, לא ציפיתי שמי מהם יטרח להגיע במיוחד לקמפוס הטכניון בחופשת הקיץ על מנת לנכוח באירוע הפתיחה הנוצץ של מסעדת הבשר של רוניצ'ו בבית הסטודנט.
הו, כמה טעיתי.
אילו בית הסטודנט היה נפתח במדינה נאורה ומתורבתת, נאמר בסקוטלנד או בקנדה, הרי שהתור המסודר מול הדוכן החדש של רוניצ'ו היה משתרך עד הספריה המרכזית. רצה הגורל והדוכן החדש של רוניצ'ו נפתח בלב הלבנט, ולכן התור המרשים נראה יותר כמו התגודדות והגיע רק עד לפאתי הקיוסק הסמוך, המתקרא בשם Snax. בנוסף, נראה כי כתוצאה מאילוצים גיאוגרפיים אלו, ביום ראשון בשעה 14:00 רוניצ'ו היו עדיין סגורים.
נציגינו הדייקנים מסרו כי בשעה 13:50 אחד העובדים ברוניצ'ו התקין את השווארמה במקומה וניסה להפעיל את הגריל, אך זה סירב להסתובב. בשעה 13:55 הבשר הוצא ממקומו, ורק כעבור דקות ארוכות הוחזר ותהליך הצלייה החל. מובן שעתה ציפתה לסטודנטים הצובאים על דוכן השווארמה המתנה לא קצרה עד לפתיחת הדוכן, אותה העבירו בספוקלציות ותקוות לעתיד:

- "אז מה אתה לוקח, פלאפל או שווארמה?"
- "ברור ששווארמה, אם כבר אוכל חינם אז שיהיה יקר! אתה חושב שהם יודעים למלא פיתה כמו שחמודי היה ממלא פיתה?"
- "אני מקווה שהם לא ממלאים פיתה כמו הבחורות בבריכה. לבחורות האלה שמור מקום מיוחד בגהינום על מה שהן עושות לפיתות. אין, רק חמודי ידע מה הוא עושה."

- "איזה כיף יהיה כשבית הסטודנט יהיה מוכן – יהיו בו בית קולנוע! ופאב!"
- "מה פאב, בשביל שתי בחורות על כל חמישים בנים? מי יבוא לשם? עזוב, עדיף ללכת לנולה סוקס."

סטודנטים רעבים. צילום אילוסטרציה בלבד. סתם, לא. זה אמיתי.

השלב הבא היה נסיון להעריך מתי ייפתח הדוכן ונקבל, סוף סוף, את האוכל שמגיע לנו. בשלב זה – נאמר, בסביבות השעה 14:20 – אנשים שהיה להם משהו יותר טוב לעשות, או שהיו רעבים מספיק בשביל לשלם על אוכל, החלו לפרוש. אחרים, רעבים לא פחות אך בעלי תושיה, החלו לזרוע ייאוש בקהל: "אני כבר מזמן הייתי הולך לאכול במקום אחר. שמעתי שבכלל לא טעים פה!". אולי הערה זו היא זו שהציתה שרשרת סיפורים עסיסיים אודות ארוחות בשריות כושלות אך חינמיות במחוזות אחרים, למשל בצה"ל.
מזווית העין ניתן היה לראות שדוכן הקרפ / פרוזן יוגורט בכניסה לבית הסטודנט מרוויח לא רע מפליטי התור של רוניצ'ו, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.
דרך נוספת להעביר את הזמן הייתה בסקירת המנות המוצגות בתצלומים מאחורי דלפק השווארמה ועל מסכים שטוחים לצידיו. רוניצ'ו מציעים כ-8 מנות קבועות, ביניהן שווארמה בצלחת או בפיתה, פלאפל, שיבּודים (כך במקור), ומנות צ'יפס בגדלים שונים. חדי העין שבינינו שמו לב שהתמונה של מנת הצ'יפס הגדולה לא מכילה יותר צ'יפס מאשר זו של המנה הבינונית, אלא הינה רק גרסה מתוחה שלה. בהתאמה גם שקיות הקטשופ המצורפות גדולות יותר, ולנו לא נותר אלא לתהות האם אריזות הקטשופ שמקבלים יחד עם המנה הגדולה הן בגודל של שקיות שוקו. תהייה נוספת אשר עדיין מטרידה את מחשבותינו היא כמה נצטרך לשלם עבור ארוחת צהרים ברוניצ'ו בימי חול, שכן מחירים לא הופיעו כלל בשום תפריט או מסך.
הדכדוך והעצבנות כבר ניכרו בשורותינו, כשלפתע ראינו את מסך הברזל מתרומם מעל הדוכן, והשווארמה נגלתה אלינו במלוא תפארתה. בעיניים נוצצות ובלוטות רוק ערוכות, החלה ההסתערות לקראת המטעמים שהובטחו לנו. העובדים היו מוכנים למאבק ועבדו בחריצות ובחייכנות. בין בגט לפיתה, הם עודדו אווירת לבנט כללית על ידי קריאות "לא שומעים אתכם!" ו-"מי רוצה פלאפל?!" וכן זריקת בגט לעבר ההמון הרעב מדי פעם.
בניגוד לפרסום שהבטיח גם פרגיות, הוצעו רק מנות פלאפל בפיתה ושווארמה בבגט. מי שרצה להינות מכל העולמות – לאכול בשר וגם לגלות מה טיב כישורי מילוי הפיתה של עובדי רוניצ'ו – נאלץ להתפשר. מי שביקש שתייה, קיבל פחית משקה אנרגיה על חשבון הבית. מיותר לציין שהחלק הקשה ביותר של היום היה עם קבלת המנה, שכן אז היה על הסטודנט המאושר לצלוח בדרכים לא דרכים את ים הסטודנטים הלא מסופקים, על מנת להגיע אל חוף המבטחים מחופה העץ ולזלול את ארוחת הצהרים שהרוויח ביושר.
אני התיישבתי לאכול בשעה 15:15.

שווארמה: הצעת הגשה.

כישורי מילוי הפיתה והבגט היו סבירים, איפשהו באמצע על הסקאלה שבין חמודי לבין עובדות הקפיטריה בבריכה. הפלאפל היה יבש – אולי כי חיכה, כמונו, 45 דקות עד שהגיע לידינו. השווארמה הייתה צלויה במידה משביעת רצון, הלחמניה הייתה טרייה, הצ'יפס היה סטנדרטי. אך החמוצים, החמוצים… החמוצים נכבשו בחומץ, משל היינו במדינה נאורה ומתורבתת, ולא במלח, בהתאם למקובל אצלנו בלבנט. איכס.

חצי מנה פלאפל ומשקה אנרגיה. יאמי.

מגוון התגובות על מנות השווארמה והפלאפל נע בין "סביר" ל-"סבבה פלוס", או כפי שהיטיבה לתאר זאת סטודנטית רעבה: "בשביל אוכל שקיבלתי בחינם, זה טעים". קשה לאמוד את האטרקטיביות של מסעדת הבשר של רוניצ'ו כחלופה לארוחה בקמפוס, שכן ללא מחירים לא ניתן לחשב את היחס שבין התמורה לאגרה. עם זאת, זו בהחלט תוספת מבורכת למאגר הקפיטריות הדל בקמפוס, ולשם שינוי אינה שייכת לרשתות גרג ומנדרין.
עדי ראייה מוסרים כי מול רוניצ'ו התנהל תור עד סגירת הסניף, שכצפוי התעכבה עד אחרי 20:30 (אבל היי, הם התחילו מאוחר). יש לקוות כי שעת סגירה זו אינה מקרית או חד פעמית וכי המסעדות החדשות בבית הסטודנט תישארנה פתוחות גם בשעות הערב המאוחרות. כי אנחנו עדיין בטכניון אחרי 18:30. ואנחנו רעבים.

בונוס למי שהגיע עד לכאן: דיווח באתר אס"ט על פתיחת הסניף החדש של רוניצ'ו בבית הסטודנט. יש שם הסבר אטימולוגי לשם רוניצ'ו (!), אבל דרך הגיית השם עודנה חידה בעיני. בין הפותרים נכונה יוגרלו פורטרטים חתומים של שלום זילוני.

על ספסל אחר, סל עם חומוס טחינה

לאור הנסיון המוצלח בפעם שעברה, החלטנו שוב לנסות את מזלנו באחד מן הדוכנים אשר מפציעים בטכניון אך רק בצהרי יום ד', והפעם בדוכן של חומוס זיו, חומוסיה חיפאית אשר בימים כתיקונם שוכנת, חכו לסוף המפתיע, במרכז זיו.

אך בניגוד לפעם הקודמת, שבה הסתערנו בהתלהבות על הדוכן הדרוזי בשעה 12:30 וחווינו מפח נפש עצום בדמות תורים לא מסודרים, דחיפות וצעקות, הפעם התכנסה מערכת הבלוג, עשתה חושבים וגיבשה טקטיקה מנצחת: לדחות את שעת ההגעה ל-14:00. ואכן, בשעה היעודה לא היה תור בדוכן והוא היה מוכן לקבל מיידית את הזמנתנו. יתכן שגם תרמה לכך העובדה שבאותו יום הופיע לראשונה בטכניון דוכן צ'וריסוס (מילה ספרדית שפירושה "דרך יקרה להגיד נקניקיות") אשר המה אדם (מחמת הנימוס, לא אציין את דעתי על אנשים אשר מבכרים לאכול צ'וריסוס).

אם אתם אנשים אשר נוחים להתלבט, ומסוגלים לבלות דקות ארוכות בהתלבטויות מה לאכול, הרי שדוכן חומוס זיו נבנה במדויק בשבילכם: זאת מכיוון שהוא מציע לצובאים על פתחו מנה אחת בדיוק: צלחת חומוס בינונית, יחד עם שתי פיתות וקופסת חמוצים קטנה, ב-20 שקלים. גודל המנה מעורר אי נוחות מסויימת: הוא קצת יותר מדי גדול עבור סועד בודד, לטעמי (אלא אם הוא או היא, אבל בואו נודה בזה, בעיקר הוא, מאוד רעב; וגם אם הוא מאוד רעב, אכילת כל כך הרבה חומוס היא חד גונית במידה מסויימת. אולי עדיף לאכול משהו אחר. לא צ'וריסוס), אבל קצת קטנה מדי עבור שני סועדים. נדמה כי השילוב האידיאלי עבור גודל מנה שכזה הוא מבוגר וילד, קהל יעד שאינו נפוץ במיוחד בטכניון. על כל פנים, אנחנו התחלקנו שניים במנה אחת.

[כאן, בבלוגים רציניים, היתה מופיעה תמונה. למרבה הצער, שוב שכחתי להביא מצלמה והתמונות שצילמתי בטלפון יצאו גרועות מדי מכדי להציגן בפומבי]

ובאשר לחומוס עצמו – ובכן, אינני חובב גדול של ז'אנר פואטיקת החומוס. לא תמצאו כאן השוואות לגרגרים הנימוחים אצל סעיד, המשאוושה המהבילה אצל אבו-חסן או החריף אצל אבו-שוקרי המקורי. אך גם חומוס זיו בהחלט לא אכזב. המרקם היה משחתי וטרי במידה המתאימה, והגרגרים השתלבו בו בצורה הרמונית למדי. החריף היה חריף במידה המתאימה (כלומר, לא שורף מדי עבור החך הרגיש), ורק כמויות השמן היו מוגזמות במידת מה. יצויין לטובה כי החומוס לא סבל מהבעייה הנפוצה שממנה סובל חומוס בקערה שנמצאת יותר מדי זמן בחוץ, קרי, הופעת כתמים צהובים יבשים ומכוערים על פניו.

לציון נמוך יותר זוכות התוספות אשר הגיעו עם החומוס: הפיתות היו פיתות-סופרמרקט סטנדרטיות לגמרי ולא מרגשות, והחמוצים הרגישו כאילו הם יצאו בזה הרגע מקופסת שימורים. לא היה בהם שום דבר חווייתי או מרגש. מעט יותר השקעה בנושא הזה, כמו פיתות איכותיות או זיתים תוצרת בית, היתה משדרגת פלאים את התוצר הסופי.

חומוס זיו, אם כן, הוא הפתרון הסביר עבור מי שרוצה לחיות בחיפה אבל להרגיש בדמשק. לא, רגע. זה משפט הסיכום הכי גרוע שאני יכול לחשוב עליו. נסיון נוסף: חומוס זיו, על אף מגרעותיו, הוא בהחלט אופציה שראוי לקחת בחשבון עבור ארוחות צהריים. לא תצאו מכאן עם חוויה עילאית ואלוהית מהסוג שאדוקי חומוס נוהגים לגרגר עליה: אין אלוהים מלבד אבו-חסן, וסעיד הוא שליחו. אבל גם זיו בסדר.

לסמסטר חדש!

חודש אל תוך הסמסטר ורגע לפני שהוא נגמר, ניתן כבר לגבש תובנות אודות הפתיחה הקולינרית של שנת הלימודים תש"ע.

בית הסטודנט, על שלל האפשרויות שהוא מתיימר להציע, טרם נפתח. חבל.

המחירים במכונות השתייה (קלה וחמה כאחד) עלו ב-20 אגורות, כך שכעת כוס "קפה" עולה 1.40 ש"ח ופחית קפיטליזם קוקה קולה עולה 3.50 ש"ח. גם המחירים במכונות החטיפים עלו, ובסמסטר הזה תצטרכו לשלם בין 20 אגורות לשקל יותר מאשר בסמסטר הקודם בשביל להשקיט את המנצ'יז.

עם זאת, יש לנו כמה חדשות טובות בשביל הסטודנט הרעב והעני:

פינת הקפה של הפקולטה לארכיטקטורה חזרה לפעילות. הידד!

פרויקט נוסף מבית הפקולטה לארכיטקטורה הוא "פינת התה" המתחרה המנצחת של שנה ד'. בתחילה הציעה פינת התה פיתות עם תוספות (זעתר, בולגרית או רוטב פיצה עם גבינה) וכעת עם בוא החורף מחכים שם מרק ביתי מהביל ותירס חם על פלטת שבת. יאמי!

שוב פרצופים חדשים ומלאי הבעה מאחורי דלפק הבריף, אך למרבה הצער, איכות השירות לא השתנתה. עם זאת, נראה כי מישהו שם החליט להוציא לפועל סוף סוף את כל המנות המופיעות בתפריט ועכשיו הם מוכרים, בנוסף לסנדביצ'ים הרגילים, סנדביצ'ים פשוטים (גבינה צהובה / ביצה / חביתה / טונה + מלפפון ו/או עגבניה) בבגט (6.20 ש"ח) או בחצי בגט (3.60 ש"ח). כמו כן נצפו עוגיות שוות (5 עוגיות ב-5.30 ש"ח).

עד כאן, מחדר החדשות של אמאדו.

מתפרקת מנכסיה: מנסים שוב את קפיטריית הבריכה

התכנית המקורית היתה לבקר בבית הסטודנט המשופץ והמחודש על שלל מסעדותיו ובתי הקפה המובטחים שבו, על מנת לחגוג את פתיחת שנת הלימודים, כמו גם את סיום חופשת הקיץ של הבלוג. אך למרבה האכזבה, ועל אף הפרסום הרב, בית הסטודנט עדיין לא מכיל אף מסעדה פתוחה – הפסד שלהם, אגב, יש לי אוסף ענקי של שנקלים שהצטבר בארנק, ואם הם יאחרו לפתוח אאלץ להתחיל לחלק אותו לנהגי אוטובוסים – ולכן נאלצנו שוב להרחיק לכת עד לבריכה, לעוד מנה של בשר על האש בפיתה.

אחד הדברים הבולטים באיזור הבריכה הוא כמות השלטים הרבה, כאשר רובם כוללים את המילים "חל איסור חמור" על שלל דברים של מה בכך: חל איסור חמור לשבת עם בגד ים רטוב על הספות, וחל איסור חמור לתלות מגבות על הגדר, וחל איסור חמור לשים את הכיסאות מול יציאת החירום. ישנם סתם שלטים בעלי ניסוח מוזר, למשל השלט "גם חברים משלמים" שתלוי בגאון מעל לקופות, וישנם שלטים מעוררי מחשבה: למשל, השלט שמודיע שהכניסה לקפיטריה היא בלבוש הולם בלבד.

עכשיו, אני לא חכמולוג. סוף-סוף, אני מבין שהמטרה היא למנוע מאנשים להיכנס לשם בלבוש הבריכה שלהם, ואני תומך נלהב במדיניות: את הסנפירים היחידים בקפיטריה אני רוצה לראות על הדגים שבצלחת, ואת הספידו היחידי בקפיטריה אני לא רוצה לראות בכלל, תודה רבה. אבל, איך נאמר זאת בלי לפגוע, משפטים דוגמת "הכניסה בלבוש הולם בלבד" שמורים בז'רגון ההסעדה לסוג אחר של מקומות: כאלה שצריך להשקיע שכר לימוד שנתי כדי לבלות בהם ערב; כאלה שיקבלו אותך רק בבלאק-טיי, או למעלה מזה, והגיע הזמן שתקנה זוג נעליים בנוסף לסניקרס, בחור צעיר. כאלה שבמטבח שלהן אומרים לפעמים "לא שמת מספיק פטריות כמהין במנה הזאת. תוסיף עוד קצת". מכאן נמשיך בעדינות: מותר להסתכן ולנחש ש"שף חובב" המסתורי מהקפיטריה איננו פסבדונים של ז'ואל רובושון. יתרה מכך, מותר להסתכן ולנחש – האם הסרקאזם המר שלי מובן מספיק? אולי אתַגְבר אותו בזוג מקפים מפרידים – שהביקור האחרון של נציג מישלן בקפיטריה של הבריכה לא הסתיים במשפט "אני מוריד לכם כוכב בגלל הדשא הצהוב, אז תסתפקו רק בשניים". נדמה לי שהנקודה ברורה: כשקפיטריית סטייק-בפיתה מנסה להשתמש במשפטים של עילית הבישול, התוצאה צורמת.

לקפיטריית הבריכה יצא מוניטין של המקום האיכותי ביותר בטכניון, אך כנראה אין זו תולדה של שירותי ההסעדה שלה: רמת המחירים סובבת סביב התקן הנהוג בטכניון, אולי טיפה גבוה יותר, והמבחר איננו גדול במיוחד: מספר סוגי בשר שניתן לספור על אצבעות יד אחת, תוספות חמות הכוללות אורז, אפונה שלא בושלה כיאות, פסטה שמנונית וצ'יפס סביר ומספר סלטים סטנדרטיים: ירקות, כרוב, כרוב סגול, וכו'. המנה הקורצת ביותר, מבחינה פיננסית ומבחינת הטעם, היתה חזה-הודו, כך מתברר, בפיתה, יחד עם החומוס-צ'יפס-סלט המוכרים. בעיות תחזוקת הפיתה עליהן הלינה נעה בפעם שעברה עדיין מושלות בכיפה, וזאת על אף שהפיתה נראית מאיכות טובה. בשלב מסויים כל מבנה הפיתה קורס לתוך עצמו ומותיר את הסועד לנבור בשאריות מרוחות החומוס באצבעותיו החשופות. נתחי הבשר היו יכולים להנות מעוד מספר דקות על האש, אם כי בכל מקרה חזותם החיצונית מפתה הרבה יותר מטעמם בפועל. הצ'יפס, כאמור, היה סביר ותו לא, והסלטים היו מרעננים ומפתיעים לטובה, אם כי מוגזם לצפות מהם להחזיק מנה שלמה.

מנת "בשר על האש בפיתה", קפיטריית הבריכה

אז מה כן? מקור המשיכה של הבריכה הוא כנראה באקס-טריטוריאליות שלה; בעובדה שבניגוד לקפיטריות בלב מבני הלימודים, המנדרינים והגְּרֵגים למיניהם, היא איננה מהווה המשך רעיוני לחדרי הכיתות האפרוריים, מעין אגף נוסף שמאכלס את אותם האנשים ובאותה האווירה. הו לא; היא מתחם נפרד בלב הקמפוס, שורצת אורחים חיצוניים, טבולה בנוף הדשא והמים שמרומם את הנפש וממריץ את הגוף: היא שינוי אווירה, יציאה מהשגרה, קפיצה לעיר הגדולה. חכמת אנשים מלומדה היא שדעתם של אנשים משתבשת עליהם קמעא כשהם אינם בסביבתם הטבעית, ויתכן שזה הגורם להערכת-יתר של נתוני הקפיטריה בבריכה, או לחילופין, להערכת-חסר של שאר מקומות ההסעדה בקמפוס. זאת, או שנקודות הזכות של הקפיטריה בבריכה שהוזכרו לעיל מצליחות לחפות על האוכל הבינוני. ואם זה המצב, קבלו-נא את ההמלצה האולטימטיבית: ישיבה בשולחנות קפיטריית הבריכה מבלי להזמין אף מנה. חסר נימוס אלמנטרי, אמת, אך בהתחשב במספר השולחנות הפנויים קשה להאמין שלמישהו יהיה אכפת, כל עוד תעשו כן בלבוש הולם, כמובן. עשו זאת! זה חו"ל באמצע היום. וואקאנס באמצע הסמסטר. החוויה מרנינה.

עזה כמוות

אי שם בלב מעונות עזה שוכן לו בית קפה ומאפה שאיש אינו בטוח כיצד הוגים את שמו, אך מאייתים אותו 'רוניצ'ו'. ביום האחרון שלי במעונות, הגעתי למסקנה שאין דרך טובה יותר לחגוג את עזיבתי מאשר לבקר בבית הקפה השכונתי שבו לא ביקרתי ולו פעם אחת כל השנה (ולו רק כי לא נשאר לי אוכל במקרר).
במבט ראשון רוניצ'ו נראה עדכני, תל-אביבי אפילו, צבוע בצבעים עליזים, כמו שהנוער אוהב. אחרי כמה שניות שמים לב לשירים בערבית שבוקעים ממרקע הטלוויזיה ונזכרים שאנחנו בעצם בעזה. לפי השמועות, וגם לפי התפריט המפורסם באתר אס"ט ולפי השלט בכניסה, המקום מציע סנדביצ'ים, פסטות ומאפים. כששאלתי את הבחור מאחורי הדלפק איזה סנדביצ'ים יש לו להציע לי, הוא ענה: "אין סנדביצ'ים. יש בִּיצה, בִּיתה או סמבוסק".
בחרתי בסמבוסק עם גבינת עזים וזעתר. המאפה הוכן במקום ולאחר המתנה של כ-10 דקות קיבלתי לידי סמבוסק טרי – אולי טרי מדי – שמימדיו מכובדים פלוס. במשפט אחד ניתן לומר, כי הבעיה העיקרית ממנה סבל הסמבוסק היא חוסר איזון. הבצק לא היה אפוי מספיק , בעוד לגבינה היה מרקם נוקשה למדי. תערובת הזעתר הכילה אחוזים לא פרופורציונליים של שומשום ומלח, כאילו היה מדובר בקוקאין יקר ערך מהול באבקת סוכר זולה. התערובת פוזרה באופן לא אחיד ברחבי הסמבוסק, וכתוצאה מכך אזורים מסוימים היו עתירי זעתר ודוחים למדי, בעוד אזורים אחרים היו נטולי זעתר כליל. כאילו לא די בכך, המאפה כולו הוטבע בשמן זית, שנראה שגם הוא אינו מרוצה מתערובת הזעתר ולכן מיד החל לדלוף החוצה; עדות ברורה לכך היא שלולית השמן שנותרה על השולחן אחרי שנגמר הסמבוסק.
יצוינו לטובה המחירים ברוניצ'ו, שבאופן כללי אינם עולים על 20 ש"ח למנה (פרט לפיצה גדולה שמחירה 35 ש"ח, אבל שם יש יותר ממנה אחת, מן הסתם). יצוין באופן ניטרלי (יתרון? חסרון? לא יודעת) המרחק מהפקולטות, שאינו טריוויאלי. יצוין לרעה הסמבוסק עם גבינת עזים וזעתר. אולי הם טובים יותר בבִּיצה.

מים רדודים

אין דבר יותר מרענן מאשר בריכה באמצע יום קיץ חם. ואין דבר יותר שמן מאשר ללכת לבריכה רק בשביל לאכול.

אם הצלחתם להגיע עד לבריכה (כזכור, חם) ולצלוח את נהר הזאטוטים שמציף אותה מדי יום (כזכור, קיץ), אל תתנו לבריכה ומימיה הקרירים לפתות אתכם לפעילות ספורטיבית — תתרכזו ותלכו ישר, אל הקפיטריה!

אז נכון שמבחר המנות שם קצת יותר מצומצם, וארוחה עולה קצת יותר מאשר בקפיטריות שוש-טוש, אבל כמו שאומרים, העיקר זה האיכות, וכמה שיותר. המנות בפיתה משתלמות הן פיננסית והן קולינרית, במיוחד אם לא בא לכם לשבת בבריכה שורצת הילדים. עם זאת, הן סובלות ממגישות חסרות הכשרה בכל מה שנוגע למילוי פיתה. לעובדות הקפיטריה נטייה לאחוז בחוזקה בתחתית הפיתה תוך כדי שהן דוחפות פנימה תוספות זו על גבי זו, ולא על פני כל שטח הפיתה, כפי שמתבקש. המאפה הדק לא עומד בזה, והתוצאה נראית כמו מכתש רמון: חור גדול באמצע הפיתה, שדרכו ניתן להבחין בשכבות גיאולוגיות של חומוס וסלט כרוב.

יתרון בולט שיש לבריכה על פני כל קפיטריה או בית קפה בטכניון הוא שלא שומרים בה על כשרות, ומוכרים מאכלים בשריים לצד חלביים, גם בשבת. בונוס: כשאתם יוצאים מהבריכה, תרימו רגע את הראש מהפיתה ותסתכלו על הנוף.