שווארמה להמונים

"סטודנטים יקרים,
אס"ט שמחה להודיע על פתיחת מסעדת הבשר של רוניצ'ו בבית הסטודנט, בעל הבית השתגע!
לרגל הפתיחה, ביום א' הקרוב, בין השעות 14:00-20:00, תוכלו ליהנות מארוחות שווארמה, פרגיות ופלאפל בחינם!"

כך נפתח העדכון האחרון מאגודת הסטודנטים שהגיע אל תיבת הדוא"ל שלי ביום שישי שעבר. מיד פצחתי בריקוד ובקריאות "לא ייאמן! בית הסטודנט נפתח! בית הסטודנט נפתח! חלום שהתגשם! אוכל בחינם!". כמובן, לא היה קשה לשכנע את חבריי להצטרף אלי להרפתקה זו שגמולה הוא אוכל בחינם, וכולנו חיכינו בכליון עיניים וקיבה ליום ראשון המדובר.
ידוע לכל כי חיבה לאוכל ולמתנות משותפת לכל בני האדם, ובפרט לכל הסטודנטים הרעבים והעניים באשר הם. עם זאת, בתמימותי, לא ציפיתי שמי מהם יטרח להגיע במיוחד לקמפוס הטכניון בחופשת הקיץ על מנת לנכוח באירוע הפתיחה הנוצץ של מסעדת הבשר של רוניצ'ו בבית הסטודנט.
הו, כמה טעיתי.
אילו בית הסטודנט היה נפתח במדינה נאורה ומתורבתת, נאמר בסקוטלנד או בקנדה, הרי שהתור המסודר מול הדוכן החדש של רוניצ'ו היה משתרך עד הספריה המרכזית. רצה הגורל והדוכן החדש של רוניצ'ו נפתח בלב הלבנט, ולכן התור המרשים נראה יותר כמו התגודדות והגיע רק עד לפאתי הקיוסק הסמוך, המתקרא בשם Snax. בנוסף, נראה כי כתוצאה מאילוצים גיאוגרפיים אלו, ביום ראשון בשעה 14:00 רוניצ'ו היו עדיין סגורים.
נציגינו הדייקנים מסרו כי בשעה 13:50 אחד העובדים ברוניצ'ו התקין את השווארמה במקומה וניסה להפעיל את הגריל, אך זה סירב להסתובב. בשעה 13:55 הבשר הוצא ממקומו, ורק כעבור דקות ארוכות הוחזר ותהליך הצלייה החל. מובן שעתה ציפתה לסטודנטים הצובאים על דוכן השווארמה המתנה לא קצרה עד לפתיחת הדוכן, אותה העבירו בספוקלציות ותקוות לעתיד:

- "אז מה אתה לוקח, פלאפל או שווארמה?"
- "ברור ששווארמה, אם כבר אוכל חינם אז שיהיה יקר! אתה חושב שהם יודעים למלא פיתה כמו שחמודי היה ממלא פיתה?"
- "אני מקווה שהם לא ממלאים פיתה כמו הבחורות בבריכה. לבחורות האלה שמור מקום מיוחד בגהינום על מה שהן עושות לפיתות. אין, רק חמודי ידע מה הוא עושה."

- "איזה כיף יהיה כשבית הסטודנט יהיה מוכן – יהיו בו בית קולנוע! ופאב!"
- "מה פאב, בשביל שתי בחורות על כל חמישים בנים? מי יבוא לשם? עזוב, עדיף ללכת לנולה סוקס."

סטודנטים רעבים. צילום אילוסטרציה בלבד. סתם, לא. זה אמיתי.

השלב הבא היה נסיון להעריך מתי ייפתח הדוכן ונקבל, סוף סוף, את האוכל שמגיע לנו. בשלב זה – נאמר, בסביבות השעה 14:20 – אנשים שהיה להם משהו יותר טוב לעשות, או שהיו רעבים מספיק בשביל לשלם על אוכל, החלו לפרוש. אחרים, רעבים לא פחות אך בעלי תושיה, החלו לזרוע ייאוש בקהל: "אני כבר מזמן הייתי הולך לאכול במקום אחר. שמעתי שבכלל לא טעים פה!". אולי הערה זו היא זו שהציתה שרשרת סיפורים עסיסיים אודות ארוחות בשריות כושלות אך חינמיות במחוזות אחרים, למשל בצה"ל.
מזווית העין ניתן היה לראות שדוכן הקרפ / פרוזן יוגורט בכניסה לבית הסטודנט מרוויח לא רע מפליטי התור של רוניצ'ו, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.
דרך נוספת להעביר את הזמן הייתה בסקירת המנות המוצגות בתצלומים מאחורי דלפק השווארמה ועל מסכים שטוחים לצידיו. רוניצ'ו מציעים כ-8 מנות קבועות, ביניהן שווארמה בצלחת או בפיתה, פלאפל, שיבּודים (כך במקור), ומנות צ'יפס בגדלים שונים. חדי העין שבינינו שמו לב שהתמונה של מנת הצ'יפס הגדולה לא מכילה יותר צ'יפס מאשר זו של המנה הבינונית, אלא הינה רק גרסה מתוחה שלה. בהתאמה גם שקיות הקטשופ המצורפות גדולות יותר, ולנו לא נותר אלא לתהות האם אריזות הקטשופ שמקבלים יחד עם המנה הגדולה הן בגודל של שקיות שוקו. תהייה נוספת אשר עדיין מטרידה את מחשבותינו היא כמה נצטרך לשלם עבור ארוחת צהרים ברוניצ'ו בימי חול, שכן מחירים לא הופיעו כלל בשום תפריט או מסך.
הדכדוך והעצבנות כבר ניכרו בשורותינו, כשלפתע ראינו את מסך הברזל מתרומם מעל הדוכן, והשווארמה נגלתה אלינו במלוא תפארתה. בעיניים נוצצות ובלוטות רוק ערוכות, החלה ההסתערות לקראת המטעמים שהובטחו לנו. העובדים היו מוכנים למאבק ועבדו בחריצות ובחייכנות. בין בגט לפיתה, הם עודדו אווירת לבנט כללית על ידי קריאות "לא שומעים אתכם!" ו-"מי רוצה פלאפל?!" וכן זריקת בגט לעבר ההמון הרעב מדי פעם.
בניגוד לפרסום שהבטיח גם פרגיות, הוצעו רק מנות פלאפל בפיתה ושווארמה בבגט. מי שרצה להינות מכל העולמות – לאכול בשר וגם לגלות מה טיב כישורי מילוי הפיתה של עובדי רוניצ'ו – נאלץ להתפשר. מי שביקש שתייה, קיבל פחית משקה אנרגיה על חשבון הבית. מיותר לציין שהחלק הקשה ביותר של היום היה עם קבלת המנה, שכן אז היה על הסטודנט המאושר לצלוח בדרכים לא דרכים את ים הסטודנטים הלא מסופקים, על מנת להגיע אל חוף המבטחים מחופה העץ ולזלול את ארוחת הצהרים שהרוויח ביושר.
אני התיישבתי לאכול בשעה 15:15.

שווארמה: הצעת הגשה.

כישורי מילוי הפיתה והבגט היו סבירים, איפשהו באמצע על הסקאלה שבין חמודי לבין עובדות הקפיטריה בבריכה. הפלאפל היה יבש – אולי כי חיכה, כמונו, 45 דקות עד שהגיע לידינו. השווארמה הייתה צלויה במידה משביעת רצון, הלחמניה הייתה טרייה, הצ'יפס היה סטנדרטי. אך החמוצים, החמוצים… החמוצים נכבשו בחומץ, משל היינו במדינה נאורה ומתורבתת, ולא במלח, בהתאם למקובל אצלנו בלבנט. איכס.

חצי מנה פלאפל ומשקה אנרגיה. יאמי.

מגוון התגובות על מנות השווארמה והפלאפל נע בין "סביר" ל-"סבבה פלוס", או כפי שהיטיבה לתאר זאת סטודנטית רעבה: "בשביל אוכל שקיבלתי בחינם, זה טעים". קשה לאמוד את האטרקטיביות של מסעדת הבשר של רוניצ'ו כחלופה לארוחה בקמפוס, שכן ללא מחירים לא ניתן לחשב את היחס שבין התמורה לאגרה. עם זאת, זו בהחלט תוספת מבורכת למאגר הקפיטריות הדל בקמפוס, ולשם שינוי אינה שייכת לרשתות גרג ומנדרין.
עדי ראייה מוסרים כי מול רוניצ'ו התנהל תור עד סגירת הסניף, שכצפוי התעכבה עד אחרי 20:30 (אבל היי, הם התחילו מאוחר). יש לקוות כי שעת סגירה זו אינה מקרית או חד פעמית וכי המסעדות החדשות בבית הסטודנט תישארנה פתוחות גם בשעות הערב המאוחרות. כי אנחנו עדיין בטכניון אחרי 18:30. ואנחנו רעבים.

בונוס למי שהגיע עד לכאן: דיווח באתר אס"ט על פתיחת הסניף החדש של רוניצ'ו בבית הסטודנט. יש שם הסבר אטימולוגי לשם רוניצ'ו (!), אבל דרך הגיית השם עודנה חידה בעיני. בין הפותרים נכונה יוגרלו פורטרטים חתומים של שלום זילוני.

מתפרקת מנכסיה: מנסים שוב את קפיטריית הבריכה

התכנית המקורית היתה לבקר בבית הסטודנט המשופץ והמחודש על שלל מסעדותיו ובתי הקפה המובטחים שבו, על מנת לחגוג את פתיחת שנת הלימודים, כמו גם את סיום חופשת הקיץ של הבלוג. אך למרבה האכזבה, ועל אף הפרסום הרב, בית הסטודנט עדיין לא מכיל אף מסעדה פתוחה – הפסד שלהם, אגב, יש לי אוסף ענקי של שנקלים שהצטבר בארנק, ואם הם יאחרו לפתוח אאלץ להתחיל לחלק אותו לנהגי אוטובוסים – ולכן נאלצנו שוב להרחיק לכת עד לבריכה, לעוד מנה של בשר על האש בפיתה.

אחד הדברים הבולטים באיזור הבריכה הוא כמות השלטים הרבה, כאשר רובם כוללים את המילים "חל איסור חמור" על שלל דברים של מה בכך: חל איסור חמור לשבת עם בגד ים רטוב על הספות, וחל איסור חמור לתלות מגבות על הגדר, וחל איסור חמור לשים את הכיסאות מול יציאת החירום. ישנם סתם שלטים בעלי ניסוח מוזר, למשל השלט "גם חברים משלמים" שתלוי בגאון מעל לקופות, וישנם שלטים מעוררי מחשבה: למשל, השלט שמודיע שהכניסה לקפיטריה היא בלבוש הולם בלבד.

עכשיו, אני לא חכמולוג. סוף-סוף, אני מבין שהמטרה היא למנוע מאנשים להיכנס לשם בלבוש הבריכה שלהם, ואני תומך נלהב במדיניות: את הסנפירים היחידים בקפיטריה אני רוצה לראות על הדגים שבצלחת, ואת הספידו היחידי בקפיטריה אני לא רוצה לראות בכלל, תודה רבה. אבל, איך נאמר זאת בלי לפגוע, משפטים דוגמת "הכניסה בלבוש הולם בלבד" שמורים בז'רגון ההסעדה לסוג אחר של מקומות: כאלה שצריך להשקיע שכר לימוד שנתי כדי לבלות בהם ערב; כאלה שיקבלו אותך רק בבלאק-טיי, או למעלה מזה, והגיע הזמן שתקנה זוג נעליים בנוסף לסניקרס, בחור צעיר. כאלה שבמטבח שלהן אומרים לפעמים "לא שמת מספיק פטריות כמהין במנה הזאת. תוסיף עוד קצת". מכאן נמשיך בעדינות: מותר להסתכן ולנחש ש"שף חובב" המסתורי מהקפיטריה איננו פסבדונים של ז'ואל רובושון. יתרה מכך, מותר להסתכן ולנחש – האם הסרקאזם המר שלי מובן מספיק? אולי אתַגְבר אותו בזוג מקפים מפרידים – שהביקור האחרון של נציג מישלן בקפיטריה של הבריכה לא הסתיים במשפט "אני מוריד לכם כוכב בגלל הדשא הצהוב, אז תסתפקו רק בשניים". נדמה לי שהנקודה ברורה: כשקפיטריית סטייק-בפיתה מנסה להשתמש במשפטים של עילית הבישול, התוצאה צורמת.

לקפיטריית הבריכה יצא מוניטין של המקום האיכותי ביותר בטכניון, אך כנראה אין זו תולדה של שירותי ההסעדה שלה: רמת המחירים סובבת סביב התקן הנהוג בטכניון, אולי טיפה גבוה יותר, והמבחר איננו גדול במיוחד: מספר סוגי בשר שניתן לספור על אצבעות יד אחת, תוספות חמות הכוללות אורז, אפונה שלא בושלה כיאות, פסטה שמנונית וצ'יפס סביר ומספר סלטים סטנדרטיים: ירקות, כרוב, כרוב סגול, וכו'. המנה הקורצת ביותר, מבחינה פיננסית ומבחינת הטעם, היתה חזה-הודו, כך מתברר, בפיתה, יחד עם החומוס-צ'יפס-סלט המוכרים. בעיות תחזוקת הפיתה עליהן הלינה נעה בפעם שעברה עדיין מושלות בכיפה, וזאת על אף שהפיתה נראית מאיכות טובה. בשלב מסויים כל מבנה הפיתה קורס לתוך עצמו ומותיר את הסועד לנבור בשאריות מרוחות החומוס באצבעותיו החשופות. נתחי הבשר היו יכולים להנות מעוד מספר דקות על האש, אם כי בכל מקרה חזותם החיצונית מפתה הרבה יותר מטעמם בפועל. הצ'יפס, כאמור, היה סביר ותו לא, והסלטים היו מרעננים ומפתיעים לטובה, אם כי מוגזם לצפות מהם להחזיק מנה שלמה.

מנת "בשר על האש בפיתה", קפיטריית הבריכה

אז מה כן? מקור המשיכה של הבריכה הוא כנראה באקס-טריטוריאליות שלה; בעובדה שבניגוד לקפיטריות בלב מבני הלימודים, המנדרינים והגְּרֵגים למיניהם, היא איננה מהווה המשך רעיוני לחדרי הכיתות האפרוריים, מעין אגף נוסף שמאכלס את אותם האנשים ובאותה האווירה. הו לא; היא מתחם נפרד בלב הקמפוס, שורצת אורחים חיצוניים, טבולה בנוף הדשא והמים שמרומם את הנפש וממריץ את הגוף: היא שינוי אווירה, יציאה מהשגרה, קפיצה לעיר הגדולה. חכמת אנשים מלומדה היא שדעתם של אנשים משתבשת עליהם קמעא כשהם אינם בסביבתם הטבעית, ויתכן שזה הגורם להערכת-יתר של נתוני הקפיטריה בבריכה, או לחילופין, להערכת-חסר של שאר מקומות ההסעדה בקמפוס. זאת, או שנקודות הזכות של הקפיטריה בבריכה שהוזכרו לעיל מצליחות לחפות על האוכל הבינוני. ואם זה המצב, קבלו-נא את ההמלצה האולטימטיבית: ישיבה בשולחנות קפיטריית הבריכה מבלי להזמין אף מנה. חסר נימוס אלמנטרי, אמת, אך בהתחשב במספר השולחנות הפנויים קשה להאמין שלמישהו יהיה אכפת, כל עוד תעשו כן בלבוש הולם, כמובן. עשו זאת! זה חו"ל באמצע היום. וואקאנס באמצע הסמסטר. החוויה מרנינה.

מים רדודים

אין דבר יותר מרענן מאשר בריכה באמצע יום קיץ חם. ואין דבר יותר שמן מאשר ללכת לבריכה רק בשביל לאכול.

אם הצלחתם להגיע עד לבריכה (כזכור, חם) ולצלוח את נהר הזאטוטים שמציף אותה מדי יום (כזכור, קיץ), אל תתנו לבריכה ומימיה הקרירים לפתות אתכם לפעילות ספורטיבית — תתרכזו ותלכו ישר, אל הקפיטריה!

אז נכון שמבחר המנות שם קצת יותר מצומצם, וארוחה עולה קצת יותר מאשר בקפיטריות שוש-טוש, אבל כמו שאומרים, העיקר זה האיכות, וכמה שיותר. המנות בפיתה משתלמות הן פיננסית והן קולינרית, במיוחד אם לא בא לכם לשבת בבריכה שורצת הילדים. עם זאת, הן סובלות ממגישות חסרות הכשרה בכל מה שנוגע למילוי פיתה. לעובדות הקפיטריה נטייה לאחוז בחוזקה בתחתית הפיתה תוך כדי שהן דוחפות פנימה תוספות זו על גבי זו, ולא על פני כל שטח הפיתה, כפי שמתבקש. המאפה הדק לא עומד בזה, והתוצאה נראית כמו מכתש רמון: חור גדול באמצע הפיתה, שדרכו ניתן להבחין בשכבות גיאולוגיות של חומוס וסלט כרוב.

יתרון בולט שיש לבריכה על פני כל קפיטריה או בית קפה בטכניון הוא שלא שומרים בה על כשרות, ומוכרים מאכלים בשריים לצד חלביים, גם בשבת. בונוס: כשאתם יוצאים מהבריכה, תרימו רגע את הראש מהפיתה ותסתכלו על הנוף.

450 קילו צ'יפס

"מה עוד?"

בהיכנסכם לקפיטריה בהנדסה אזרחית, היו דרוכים. חשבו מראש. תכננו, ואל תיכנסו כלאחר יד. המחשבה וההרהור מה לאכול, אותו תהליך מחשבתי שמלווה אתכם באופן יומיומי (או, אם אתם גרגרנים ופרעסערים כמונו, על בסיס שעתי), חייבים להתבצע בחופזה, שכן תוך מספר שניות תאלצו לקבל החלטות קשות.

באופן שמזכיר יותר מכל את הסופ-נאצי מאותו פרק של סיינפלד, נהנות העובדות לצעוק על הממתינים בתור "מה עוד?", בעוד האחרונים עסוקים בהתלבטויות והתחבטויות באיזה מנות לבחור. ביחד עם רעשי המטבח, התוצאה היא קקפוניה צורמת של רעש בלתי נסבל; וזוהי, כמובן, איננה הסביבה המתאימה לשום דבר, קל וחומר להחלטות הרות גורל כמו מה לאכול לצהריים. בחרת מנה בשרית? יופי. מה עוד? תפוחי אדמה. מה עוד? סלט. מה עוד?

מה עוד? מה עוד. מה עוד איננה שאלה של מה בכך. כמו שאומר לארי דייויד באחד מפרקי "תרגיע" לגברת אשר מנצל לרעה את זכות הטעימה שלה, כולנו היינו רוצים לנסות הכל. אבל צריך לבחור. מה עוד היא שואלת. הייתי רוצה שיהיה קצת פחות חם, שיתחלף ראש הממשלה ולקבל 100 בכל המבחנים. אה, זה אין לכם? אז אורז.

גם האוכל איננו מן המשובחים שנטעמו: מנת הגולש היתה כה דהויה וחסרת טעם, עד כי התעורר החשש שבעצם לא מדובר בבשר אמיתי, אלא בתבשיל שנרקח מירקות נשכחים ואבקת מרק. הפסטה היתה מימית וסתמית עם רוטב בלתי מורגש, וגולת הכותרת היה הדג המטוגן: דג מטוגן, חברים, בגרסתה המוצלחת, היא מנה טעימה ומושחתת עד כדי פלצות. כשמכינים זאת נכון, בשר הדג הופך נימוח ורך ואילו הציפוי פריך ומתפצח בפה בהנאה רבה. בגרסת הקפיטריה בהנדסה אזרחית, לעומת זאת, היתה זו מנה בעלת מרקם סולייתי ומדכא; כאילו שני החלקים ויתרו על כל הטוּב שבהם לטובת בינוניות מחרידה ובלתי אכילה לחלוטין. יתכן שזו תוצאה של טיגון שגוי, או של דג שעמד יותר מדי זמן בכלי ההגשה בטרם נאכל. כך או כך, המסקנה איננה מעודדת.

הפתעה משמחת נרשמה מכיוון הצ'יפס: אמת, ניתן היה לצפות מתפוחי האדמה להיות מעט יותר רכים (ככל הנראה השמן בו טוגנו לא היה מספיק חם), אך גם התוצאה כפי שהתקבלה בהחלט היתה משביעת רצון, בהתחשב בנסיבות. גם סלט הירקות היה סביר, וזאת בניגוד למחלה נפוצה של סלטי ירקות במטבחים מוסדיים, אשר הם לרוב תפלים לחלוטין, נקיים מטעמי תיבול וירקות גם יחד.

אך זולת שני אלה קשה לומר שהקפיטריה מרשימה לטובה. במחיר של כ-20 שקלים לארוחה ניתן לצפות לרמה גבוהה יותר. לא ניתן, אם כן, לשייך את מספר האנשים הגדול שאכלס אותה בשעת צהריים הומה אלא לדלוּת האלטרנטיבות הטכניוניות. אך אנו לא נאמר נואש ונמשיך לתור אחר מזון הראוי לעלות על צלחותינו ועל רשומות הבלוג הזה.