משאיות או לא להיות

מבחר האוכל המוצע לסטודנטים במכון הטכנולוגיה של מסצ'וסטס רחב למדי: בית הסטודנט עמוס לעיפה באוכל מסוגים שונים — דאנקן דונטס, סאבווי, פיצה, דוכן אוכל יפני (שמוכר רק סושי ודברים בטעם טריאקי), אוכל הודי ואפילו דוכן אוכל "מזרחי" (פלאפל, שווארמה, קבב וכו'. אבל שווארמה אינה שווארמה, וקבב אינו קבב). ובמסדרונות הקמפוס פזורות קפיטריות שונות במחירים משתנים. המבחר גדול, ובמחיר סביר של 5-8 דולרים, אפשר לאכול ג'אנקפוד סביר למדי. אבל אני רוצה דווקא להתמקד בתופעה אחרת: משאיות-האוכל של רחוב קרלטון.

משאיות האוכל של רחוב קרלטון

אם תגיע לרחוב קרלטון, בשוליים המזרחיים של הקמפוס, בשעות הצהריים תמצאו ארבע משאיות צבעניות, ועשרות סטודנטים מתגודדים סביב כל אחת מהן. את "פלאפל ירושליים" לא דגמתי. בהתחלה זה נראה לי מטופש לאכול שם כשיש כל כך הרבה אוכל חדש לטעום. וכשהתחלתי להתגעגע לחמודי, הביקורות של חברי הישראלים הרחיקו אותי. אם כך, נשאר לנו לדון בשלוש המשאיות האחרות.

נתחיל מהבעיות המשותפות לכל משאיות האוכל: הן נמצאות בחוץ, כך שבעודך מחכה בתור אתה חשוף לרוחות השמים (ולגשם. מה שקורה הרבה. ולפי התיאורים של המקומיים, גם לשלג. ולהרבה קור בחורף). הן אינן כוללות מקומות ישיבה כך שצריך לקחת את האוכל ולאכול אותו במקום אחר. בימים יפים זה לא בעיה — יש מסביב הרבה דשא ועצים חביבים שאפשר למצוא תחתם מקלט מהשמש. אבל בימי גשם זה אתגר של ממש, ולו בגלל שלכל שאר האנשים שמחפשים מקום לשבת בו — יש אותה בעיה.

קלובר

משאית האוכל של המאה ה-21! בעודך מחכה בתור ומתקרב למשאית, אחד הדיילים שאופף את התור ניגש אליך ושואל מה תזמין (באנגלית ברורה!). הוא מזין את פרטי ההזמנה (והשם) ישירות לאיפון שלו, וגם מאפשר לך לשלם באשראי (!!). אם רצית לשלם באשראי ומכונת האשראי שלהם לא עובדת באותו יום (קורה די הרבה, משום מה), הוא אפילו יציע לך לשלם בפעם אחרת.

שלושה טבחים עמלים בתוך המשאית על הכנת המנות: פלאפל, טופו ברוטב ברביקיו, גרסא מקומית לסביח ("Egg and Eggplant") וכיוצא באלו מנות צמחוניות הגודשות פיתה (מוצלחת יחסית למה שתמצא באזור בוסטון) מקמח מלא.  כשהמנה שלך מוכנה לאחר כדקה או שתיים, אחד הטבחים יקרא בשמך ויגיש לך את המנה שביקשת. עמ זאת, עם 6-7 אנשי צוות וציוד היי-טק מתוחכם, בקלובר עדין לא מגיעים להספקי מילוי-פיתה של חמודי אחד.

למען האמת אני נוטה להדיר את רגלי מקלובר: פלאפל בינוני במחיר של אוכל אמיתי (5 דולר, קצת יותר משווארמה-בפיתה אצל חמודי), מגוון תחליפי בשר וביצים אף פעם לא עשו לי את זה. אבל קלובר כנראה יהיה הבחירה הראשונה שלכם אם אתם צימחוניים ו/או שומרי כשרות.

חוזה'ס

כשניגשים למשאית Jose's, שמגישה אוכל "מקסיקני", נראה במבט ראשון כי אין תור: הקופה פנויה, וקופאית במבטא מקסיקני כבד שואלת מה תרצה. כשאני מבקש "בוריטו עם בשר טחון" היא שואלת את השאלה (שלקח לי כמה שבועות להבין מה היא אומרת בדיוק): "Black beans or green fried beans?". אחי תקופה ארוכה שבה פשוט ביקשתי ממנה לבחור באקראי למדתי להזמין "Green Fried beans". חמישה דולרים מחליפים ידיים, ועכשיו מתחיל החלק הקשה:

התור הארוך למדי נאגר בהמתנה למנות: שני מקסיקנים חרוצים עובדים במרץ על ההכנה ומדי דקה לערך כורז אחד מהם משהו כמו "שרדד ביף אינצ'ילדה, בלק בינס" (במבטא מקסיקני כבד, כבר אמרתי?) ואז האדם שמנחש שהוא הבא בתור (והבין מה כרז המקסיקני) ניגש ולוקח את המנה שלו. כן, מנחש. מאיפה אני אמור לדעת אם עכשיו ה-"צ'יקן טאקו, גרין פרייד בינס" הם שלי ולא של החמישה שהזמינו לפני?

התור הוא בכלל סוגיה כואבת: קצב הגשת המנות איטי ובשעות העומס במהלך הסמסטר, זמן ההמתנה יכול להגיע גם לחצי שעה ויותר. וכל זה, אחרי שכבר שילמת, כשכבר מאוחר מדי לקחת את כספך למקום אחר. אז מחכים.

אבל כשמגיעה המנה הכל נשכח: טורטיה גדולה למדי עטויה נייר כסף, מונחת בתוך חמגשית קלקר. הטורטיה עוטפת, כמו לאפה בשווארמיה חיפאית רגילה, הרים של בשר בקר טחון, אורז, שעועית שחורה, מעט ירקות, גואקמולי ושמנת חמוצה. הטורטיה דקה להפליא ואורזת את כל הדברים הטובים הללו ביחד, בלי להעיק, ובלי להיות דומיננטית מדי. הרטבים והמילויים מעורבבים ביחד בצורה לא אחידה מדי, כך שכל ביס מהבוריטו מרגיש כמו תערובת שונה למדי של טעמים, כך שהבוריטו אומנם גדול למדי, אך לא משעמם ומחדש לאורך כל הארוחה.

בנוסף, החמגשית מכילה גם ערמה של "דוריטוס", קצת אורז, משחה חומה לא כל כך מזוהה, אבל טעימה למדי (זה ה-"Green fried beans" שבחרנו בהתחלה), ואם תרצה גם סלסה ("אדומה" או "ירוקה") בדרגות חריפות משתנות.

חוז'ס. משאית צהובה, דלפק קטנטן.

מנה טיפוסית בחוזה'ס: בוריטו (הפעם: עם מולה), שעועית-ירוקה-מטוגנת (זה הדבר החום מאחורה) וקצת אורז.

בסיכומו של עניין, חוזה מציע ארוחה טעימה להפליא ומשביעה מאוד, למי שמוכן לחכות בטור כמות מגונה של זמן.

מומוגוז

זוהי כנראה הותיקה בעגלות האוכל — בתחילת החודש, הם שינו שם (עד לפני מספר שבועות קראו להם "גוזברי"), קנו משאית חדשה (אדומה ונוצצת) ופתחו אתר אינטרנט לרגל חגיגות העשרים. הם גם הציעו "כל הארוחות באוקטובר חינם", למי שלקוח שלהם במשך 20 שנה, ואני, כמו ישראלי טוב, תהיתי איך הם בודקים דבר כזה.

המשאית של מומוגוז -- תפריט ודלפק

מומוגוז מציעים מה שנראה כמו אוכל אסיאתי גנרי — אני לא יודע אם זה "סיני", "יפני", "תאילנדי", "קוריאני" או פשוט אוכל של אמריקאים-מלוכסני עיניים. אבל הדבר המפתיע הראשון שנתקלים בו כשמגיעים למומוגוז הוא התור:

הוא פשוט רץ — בפעם הראשונה, הלכתי עם חבר למחלקה, ורק בגלל החברה הסכמתי לעמוד בתור שנראה כאילו הוא מכיל 50 אנשים. אבל תוך דקות ספורות התור הזה נגמר ומגיעים לעיקר: הפעם, סינית מבטא כמעט בלתי אפשרי שואלת מה תרצה, אתה בוחר פריט-ג'יבריש אקראי מתוך התפריט ומנסה לנחש איך הוגים אותו נכון ("צ'יקן פאד-טאי" זה עוד סביר, אבל איך לעזאזל הוגים נא-גאונג?), וכעשר שניות אחרי שארבע וחצי הדולרים שלך יושבים לבטח בקופה (חמישה דולרים אם אתה רוצה את המנה שלך עם אורז מלא), מונחת על הדלפק חמגשית קלקר, וסינית אחרת מפנה אותה אליך.

מנה טיפוסית ממומוגוז -- ערימת אורז, ערמת בשר וקצת ירקות.

בתוך החמגשית הארוחה "סטנדרטית" — ערמה של חסה וגזר, עליה ערמה של אורז, נודלס או איטריות אורז ובסיכומו של העניין עוף, בקר, חזיר או טופו, באחד משישה-שבעה טעמים או צורות הכנה. למרות שרוב הזמן אני נצמד לעוף (הבקר שלהם קצת סיבי, חזיר הוא אכיל אבל לא כוס התה שלי, ואני מעדיף בשר ולא בשר בכאילו, תודה), המנות עדין מגוונות למדי ושונות מספיק זו מזו כדי שהן לא ימאסו מהר מדי.

מומוגוז מציע מגוון גדול למדי של ארוחות משביעות (ולו בזכות הר האורז, למרות שגם כמות הבשר סבירה), עם תור שרץ!

אם אתם מזדמנים לקיימברידג', משאיות האוכל הם כנראה המקסימום, מבחינת טעם ושובע-לאורך-זמן, שתוכלו להשיג עבור מחיר סביר. לכל אלו שרגילים להביא אוכל מהבית — איכשהו, משאיות האוכל מנצחות גם את זה.  והאפשרויות — הן מגוונות מספיק כך שברחוב אחד ניתן למצוא מגוון גדול יותר מבכל המוסד-הטכנולוגי-לישראל החביב עליכם. לפחות בעידן שלפני בית הסטודנט.

רונן אברבנאל הוא שליח הנדסת מזון ל-MIT, ובקרוב לפרו.

יופי פקין

[פוסט אורח מאת עמית לוי]

"תה ואורז יש בסין", גורסים כולם, אך נדמה כי שלונסקי ומצטטיו הנלהבים לא הטריחו עצמם לאותה ארץ הנדחת (ובכן, עסוקים היו – אז כהיום – בענייניהם הבוהמייניים). הנוחת בשערי המעצמה המתהווה זוכה לגלות עולם קולינרי צבעוני, עשיר, מורכב, ושונה לא רק מהתפריט המערבי – אלא גם מאותו "אוכל סיני" המותאם לחך המערבי ברשלנות ושואב השראה דווקא מהמטבח התאילנדי ומטבחים אסייתיים נוספים, לאו דווקא זה הסיני.

בורות קולינרית ישראלית זו מקורה, אולי, בחוסר עניין, או בחוויה השלילית מהמסעדות ה"סיניות" של שנות ה-80 הזכורות לרע; מוזר הדבר אף יותר, בהתחשב בשכיחותם של מקורות יודעי דבר: שאלו, למשל, את ישראל אהרוני על המתכון שלו להונגשאו צ'יאדזה, או את גידי גוב על הג'יאודזה שאכל בדוכן בבייג'ינג.
קצרה היריעה, ואין זה המקום, לתלי-תלים של סיפורים קולינריים, שיפארו את המנות המוקפצות, האטריות בעבודת יד, הכיסונים המאודים, שיפודי השרצים החריפים וקומקומי התה הבלתי נדלים; נסתפק, לעת עתה, בדוגמה קצרה שאולי תעיד במידת מה על הכלל: הגלידות (הכוונה לשלגונים וקרחונים – ארטיקים וקרטיבים, ולא לגלידות א-לה 'אייסברג'. אלה שחשקה נפשם בגלידת שוקולד מריר בגביע ופל פריך, מוטב אם יסתפקו בגיחה קצרה לפריז, לעת עתה).

לא אשכח את הלקיקה הראשונה מהארטיק הירקרק, שעל עטיפתו גוונים ירוקים וכיתוב סיני. טעם חלבי קל ומתקתק התמזג בטעם מוכר אחר, כזה השייך לימי שישי בצהרים ולמסעדות פועלים סואנות – ארטיק בטעם פוּל, מסתבר. באופן מפתיע, שילוב הטעמים דווקא ערב לחכי! הגם שמדובר בחוויה רווית צבעי מאכל (אל הנוסעים לפריז מוטב כי יצטרפו אלה הסובלים מבעת-צבעי-מאכל וחומרים סינתטיים, בראשם מונוסודיום גלוטמט), הרי שממנה ואילך נפרץ הסכר. שעועית אדומה לרוב (והיה מי שניסח כלל ידוע בתחום הקינוחים: "אם אתה לא יודע מה זה – זה שעועית אדומה"), אפונה ותירס, כולם דרים בכפיפה אחת עם שמנת צמחית, מייצבים וקרח.

נהנינו משילובי השעועית האדומה, לעתים כפסים אדומים בארטיק ולעתים כמלית של ממש, ומטילון התירס המרהיב שצורתו כצורת תירס של ממש ולו ארומה בלתי ניתנת להכחשה של תירס; ביקורת צוננת יותר קיבל קרטיב האפונה, שלא היה ממותק מספיק והרגיש כמו מנה מרוכזת ולא מחוממת או מתובלת של… אפונה.

כמו כן נצפו טעמים מוכרים אך מתחומים קולינריים אחרים: קפה מר (טעם קפה מפתיע בדיוקו), מסטיק עלמה (נמאס כעבור נגיסה או שתיים), תה ירוק (מרענן!) וטארו (אותו ירק שורש סגול, אמורפי ובלתי צפוי, ממנו נמנענו בקנחנו).

לצד טעמי הקטניות והמנות העיקריות, נהנים הסינים גם מטעמים סטנדרטיים מעט יותר – בננה, מנגו, תפוח, אפרסק, תות ונוספים, והחביב עלינו מכל – פירות יער, בדמות שלגון-קרחון מדהים (קרטיב מבחוץ, גלידת יוגורט מבפנים).

והמחיר? למרבה המזל, גם בסין הפוסט(?)-קומוניסטית, המחירים עדיין זולים ונעים בין 1 ל-3.5 יואן (0.5 עד 2 ש"ח, לערך), מה שמאפשר נסיה וטעיה עד אין קץ בלא יסורי כליות תקציביים.
ולאלה מכם המחפשים את הטעמים המוכרים מהבית, אל חשש – תוכלו למצוא 'מגנום' ו-'קורנטו' לרוב, במחירים גבוהים מעט יותר (עד 5 יואן, כ-3 ש"ח).

סעו לסין, ידידי! מקררי גלידות עמוסים לעייפה רק מחכים לבואכם, מדגישים עוד יותר את צבעה האדום העז של השעועית; שלגוני אבוקדו נימוחים ממתינים שתקלפו אותם במסירות; וארטיק-קרטיב אחד, מלא בכל טוב, עדיין מצפה בכליון עיניים לדרישת שלום מעבדו המסור, לזכר שעותינו היפות יחד בשישוואנגבאנה המיוזעת.

[עמית לוי הוא שליח "הנדסת מזון" לסין]

לבנה בטעמים

לרגל חופשת הקיץ המזדחלת ובאה, החלטנו להרחיב מעט את תחום הסיקור ולאכול – אני מקווה שאתם יושבים – במוסד קולינרי שאיננו נמצא בגבולות הטכניון.

בערבו של יום קיץ מיוזע למדי סעדנו במסעדת "פתוש" (או כפי שהם מתעקשים לכתוב זאת, "פאטוש") אשר במושבה הגרמנית. המסעדה מתהדרת בתפריט ערבי-יאפי; רוצה לומר, במקביל למנות מסורתיות ואותנטיות, מהז'אנר המכונה "מזרחי" (סמבוסק למיניו, סלט טבולה, לבנה) תוכלו להנות מכל התפריט השבלוני המגדיר בר-קפה-מסעדה בישראל המודרנית: האספרסו נחלט, הקפוצ'ינו מוקצף, הקוקטיילים משתכשכים בכוסיות והעלעלים מתפנפנים בצלחות.

ולכל הרב התרבותיות והנאו-מודרניזם הנפלא הזה, מצטרף הניסוח המשעשע של התפריט, שמעניק לכל מנה את התוספת "בטעמים": כך, ניתן למצוא קפה בטעמים, קפוצ'ינו בטעמים, לבנה בטעמים, ועוד ועוד דברים אחרים שבאים בטעמים. כך, לאחר שביקשתי מהמלצרית את הקפה שלי "בלי טעמים" (כלומר, ללא כל תוספים מיותרים שישווּ לו טעם של וניל, או של אגוז לוז, או של אגוז קוקוס) נמלאתי חשש שהיא תקבל את בקשתי כפשוטהּ, ותביא אל השולחן כוס מים קרים ("ביקשת בלי טעמים, נכון?").

בארוחתנו השתדלנו לקבל רשמים הן מהמנות ה"מסורתיות" של המקום, והן מהמודרניות יותר. משקאות הקפה הקר שהוגשו במקום היו מרשימים בצורתם, אך סבלו מטעם חלש, מה שהוביל למשקה מנומנם למדי. בנוסף, על אף כי אינני איטלקי מבית ושמי האמצעי איננו ג'יובאני, אינני סבור שברירת המחדל בהזמנת קפוצ'ינו קר צריכה לכלול הררי קצפת מתקתקה על פניו. יתרה מכך, בקצפת על פני קפוצ'ינו לוהט ישנו משום ניגוד מענג, כמעין לוליטה קולינרית: מפל טמפרטורות על החך והשפתיים שמוביל לשידור מסרים כפולים ופתייניים במורד הגרון; אבל קצפת על פני קפוצ'ינו קר היא סרת טעם מאותה סיבה שלחם בפיתה הוא סר טעם.

בשעה שהרעב החל לזקוף את ראשו, החלטנו לנסות לבנה (בטעמים) פלפל ושום. ה"טעמים" התגלו כערימת פלפלים קצוצים ושום כתוש אשר נחה לה בבריכת שמן זית בלב הלבּנה. השום הכתוש הטרי והחשוף לכל פקעית-טעם תועה היה קצת יותר מדי עבור חלקנו, אולם חובבי שום מושבעים לא ימצאו בכך בעייה. הלבנה עצמה מעיזה וחמוצה במידה הדרושה, מבלי להתחנף. אך על אף זאת, היה קצת מאכזב לקבל עם הלבנה פיתות תעשייתיות סטנדרטיות, ולא פיתות תוצרת בית איכותיות יותר. הפיתות הרגילות מעניקות תחושה של לבנה מקופסא, דבר שלא מוסיף כבוד לכל המעורבים.

לקינוח, החלטנו להעביר את טעמי השום בכנאפה. הכנאפה של פתוש, וזאת יש לציין לזכותה, איננה כוללת את הרכיב המסתורי בצבע כתום-זרחני שנוהג לכסות כנאפות ממגוון יצרנים אחרים; כל רכיביה גלויים ופשוטים: אטריות הקדאיף מטוגנות עד פריכות בשכבתן החיצונית, גבינת העזים מומתקת כבדעי, ושברי הפסטוקים מעטרים את חלקו העליון של המאפה. הטרוניה היחידה נוגעת לכמויות החמאה הגדולות שמותירות שייריהן בכל מקום, וגרמו לי בסיום אכילת המנה לצורך דחוף לנשנש עלי בייבי, למען שלום הגזרה. יצויין לחיוב כי המנה מתומחרת באופן זול למדי (22 שקלים לצלחת בינונית של כנאפה, בכמות שהספיקה לחמישה אנשים שאינם אכלנים גדולים או חובבי-מתוק מושבעים [יתכן שחלקם כן, והם פשוט התביישו מהשאר]).

ישנם אנשים שבשבילם "אוכל ערבי" פירושו כמויות עצומות של בשר שנצלה טוב-טוב על האש ומושם בשיפודי מתכת. לאנשים אלו לא הייתי ממליץ לבקר ב"פתוש": זהו המקום לאלו מכם שמחפשים אוכל מתוחכם ועדין יותר, המותיר תמיד אופציית נסיגה לתפריט בית הקפה הישראלי הסטנדרטי, אם לא ימצא מישהו דבר אשר ישביעו בגזרה האוריינטלית יותר.

פאטוש, שדרות בן גוריון 38, המושבה הגרמנית, חיפה.

דו"ח מעבדה

בלוג הנדסת מזון פורץ גבולות!!!!!11 אנחנו גאים להציג את הפוסט הראשון שמבקר קפיטריה במוסד מחקר שבה מגישים אלכוהול ומזון לא כשר, ושבמקום מיקרוגל מחממים בו את האוכל במאיץ חלקיקים! וכעת נעבור לכתבה שהכין כתבנו בצרן.

---

הקפיטריה שזכתה לשם המקורי "מסעדה 1", מתרפקת על כרי דשא נעימים למראה, בקצה המזרחי של המעבדה האירופאית לחקר הגרעין, CERN, שליד ג'נבה, שוויץ. עם שם כמו מסעדה 1 ניתן לצפות שגם מסעדה 2 תהיה קיימת היכן שהוא, אבל מסעדה 2 היא הרחק בצרפת, ועל כן נצמצם את הדיון למסעדה 1 בלבד. האתגר הראשון שצריך לצלוח בבואך לאכול במסעדה 1, הוא להבין את המחירים. כשמחיר של סלט יכול להגיע ל-2 פר"ש למאה גרם (פרנק שוויצרי אחד שווה כשלושה וחצי שקלים), וחלקו הגדול של ה"תפריט" הוא בצרפתית,  מי שאינו דובר אנגלית יכול בקלות להגיע למחיר מופרך למדי לארוחת צהריים. גם אנשי הצוות, שכנראה יודעים אנגלית, וגם יודעים שאתה לא יודע צרפתית, יפנו אליך בשטף מתגלגל בצרפתית, עם מבט שכולו משוכנע לחלוטין שאתה מבין כל מילה שהם אומרים. העובדה שאתה מגמגם בקצרה את רצונותיך, או מחווה תנועות מוזרות עם הידיים שמנסות להבהיר שאתה רוצה את האורז, ולא את השעועית הירוקה, לא עוצרת את שטף הדיבור. אך כאנשי מדע, לא ניתן לאוכלי-צפרדעים להפריד ביננו לבין ארוחת צהריים במחיר סביר: לאחר שבוע וחצי של ניסוי וטעיה, רישום מפורט של התוצאות, ציור היסטוגרמה והתאמה גאוסיאנית הביאו למסקנות מוצקות.

המחירים במסעדה 1 בהתפלגות לפי מוצרים. ניתן לראות שהתוצאות המדודות אינן תואמות את הגרף התיאורטי.

לאחר שעברת את הקופאית, והשארת אצלה את מיטב ממונך, מגיע המכשול הבא: מציאת מקום ישיבה. בשעות העומס (דהינו, השעות שבהם תחשוב שהגיוני לאכול בהם ארוחת צהריים), מציאת מקום ישיבה אינה משימה טריוויאלית. יתר על כן: אם חפצה נפשך לשבת בחוץ, תחת שמש הצהריים השוויצרית הנעימה, גם מציאת מקום ישיבה אינה מספיקה: אחרי שמצאת פינת-שולחן גדולה מספיק כדי להניח את המגש, עשויות עוד דקות ארוכות לעבור עד שתמצא גם כסא, לניח ליד פיסת השולחן שלך.

חצר הקפיטריה, בשעות העומס.  התמונה באדיבות ויויקה לינדהל.

הצלחת לפענח את רזי התפריט? התיישבת? יופי. עכשיו הגיע החלק המוצלח. בעבור 8.5-15 הפר"ש שלך (כתלות במנה הנבחרת, לא כולל שתיה, קינוח או חריגה גדולה מדי מהמנות הסטנדרטיות המוצעות), תקבל ארוחה טעימה ומשביעה למדי: תהיה זו פיצה (שבמונחי "פיצה דומינו" תקרא כנראה זוגית) מעוטרת בתוספת היומית, שיכולה להיות פורמז' (היחידה שטעמתי, היה מוצלח) או שיקוצים כגון טונה, אנשובי או אפילו שרימפס. נתח בשר (לפעמים כשר, לפעמים פחות) מוגש לצד ערמה נאה של פולנטה, ריזוטו, פירה, או תפוחי אדמה. או סוג כזה או אחר של פסטה (לרוב רביולי) ברוטב (שמנת או עגבניות).  לאחר מחקר מעמיק, התברר שאם בחרת לא לבחור סוג כזה או אחר של "ירק מבושל" למנה שלך, תוכל להוסיף במקומו סלט-ירוק-סטנדרטי, בלי להכפיל את מחיר המנה.כיאה לקפיטריה המשרתת בני לאומים רבים, מגישים ב"מסעדה 1" כל יום מנה מיוחדת. לפעמים מוצלחת יותר, לפעמים מוצלחת פחות, אבל תמיד בקצה העליון של סולם המחירים: תהיה זו שווארמה סרת טעם [בלי טחינה?? כמה אנטישמים צריכים להיות כדי להגיש שווארמה בלי טחינה?] , איזשהו מוקפץ מוצלח למדי [אם הייתי סיני, בטח התגובה שלי היתה דומה לתגובה לשווארמה] או אפילו צלחת עמוסה באורז צהבהב ומני מאכלי ים [סרטנים, צדפות, חסילונים ועוף. אני מעדיף להתרחק מאלו].  למרות שהמנות המיוחדות נראות מבטיחות ממבט ראשון, הן אינן מקיימות. גם אם הם טעימות יותר מהמנות ה"סטנדרטיות", וזה לא קורה תמיד, ההפרש כמעט ואף פעם לא שווה את המחיר.

מבחר מהמנות המוגשות במסעדה 1. התמונה באדיבות ויויקה לינדהל. [ממש כמו הויטרינה במנדרין. NOT - ה.מ.]

שעות הפתיחה של מסעדה 1 מתפרשות על כל שעות היום: משמונה בבוקר ועד אחת עשרה בלילה, עם תפריט מתחלף ההולם (בצורה אירופאית מעוותת) את השעה ביום. אבל אם כמוני, אתם מעדיפים ארוחת ערב קלה ולא, למשל, נקניקייה נוטפת שומן לארוחת הערב, מחירי הסלטים במסעדה 1 יגרמו לכם להדיר את רגליך משם שלא בשעות ארוחת הצהריים. אך בשעות הערב הקפיטריה מגישה גם בירה ויין, כך שאם אתה עצל מכדי להרחיק עד לסן-ג'ני הסמוכה כדי לשבת לפאב, מסעדה 1 יכולה להוות תחליף ראוי.

לסיכום, אם צלחת את מכשול השפה, תוכל למצוא במסעדה 1 ארוחת צהריים טעימה למדי, ומשביע עד מאוד, במחיר, שהוא אומנם גבוהה יחסית לקפיטריה סטודנטיאלית, אך סביר למדי בהתייחס לסביבה.