מה נשתנה?

ובכן, קודם כל, שבכל השנים אנו אוכלין בגרג ומנדרין; השנה הזו, נפתח בית הסטודנט!

אז נכון שבסמסטר אביב תש"ע היינו עדים להשתלטות רבתי של רשתות מנדרין וגרג על קפיטריות בפקולטות השונות, אבל הנה קמות להן חלופות בבית הסטודנט. מאז אירוע הפתיחה של רוניצ'ו, נפתחו בבית הסטודנט מאפיה בשם מאנו מאפים (או "מאנו אפים" למבקרי השְלטים הקטנוניים שבינינו), דוכן נקניקיות, וכמובן, עגלת קפה של מנדרין. מי שביקר בבית הסטודנט במהלך הקיץ ותהה לאן נעלמה לה עגלת הקרפ-פרוזן-יוגורט שעמדה בגאווה בכניסה למבנה, אולי יתאכזב לשמוע על הפרדת הרשויות: מכונת הפרוזן יוגורט שוכנת כעת בתוך חנות הממתקים snax, ואילו המאפיה שמולה אחראית על תחום הקרפּים.

חדשות טובות נוספות הן שעות הפעילות של בתי העסק, שמתאימות יותר לשעות הפעילות של הסטודנט הממוצע (ויותר חשוב: שעות הפעילות של הקיבה הממוצעת). לדוגמה, snax פתוחים עד חצות, והמאפיה פתוחה עד 21:30.

אם להאמין לפרסומות ביומן אס"ט, משפחת עזאם תמשיך להגיש לנו אוכל דרוזי בימי רביעי וגם בימי חמישי. לידם נצפה השבוע דוכן של בירה ונקניקיות צ'וריסו.

החדשות הרעות הן שמנדרין העלו מחירים, כאילו שהשנה אנחנו כבר לא סטודנטים עניים. אבל היי, בית הסטודנט נפתח!

ברכותינו לקפיטריה בפקולטה להנדסה אזרחית, שזכתה לרמונט במהלך הקיץ והחליפה את פס האוכל הליניארי המסורתי בעקומה. יש להם גם טלוויזיה (כבויה, אבל כשיש לך פרארי בחניה, למי אכפת אם היא נוסעת) ואפילו ארון קבוע לעגלת המתכת שמניחים בה את המגשים בסוף הארוחה. אמריקה.

מעבר לגשר, הקפיטריה החלבית של הנדסה אזרחית עוברת הסבה בימים אלה ל… ניחשתם נכון, סניף של מנדרין. במנדרין כנראה דואגים שלא נצטרך ללכת רחוק מדי בשביל להגיע לסניף שלהם; בזמן שנחסוך נוכל ללכת לעבוד, וככה עדיין יהיה לנו כסף לקנות במנדרין אחרי שהם מעלים מחירים.

שתהיה לכולם שנת לימודים מוצלחת, ובתאבון!

שתי מילים על החלבייה של הנדסה אזרחית:

הגשה עצמית.

הצד החלבי, האלטרנטיבי, של הקפיטריה של הנדסה אזרחית נמצא בצד השני של הגשר. כמו בכל מוסד אלטרנטיבי שמכבד את עצמו, גם שם לא מאכילים אתכם בכפית. מי שרוצה להצליח, יצטרך לשלם בזיעה. רוצה קרואסון שוקולד ונס קפה? אין בעיה. לך שים לעצמך קרואסון בשקית נייר, והנה כוס חד פעמית ריקה, שם העגלה, אתה יודע מה עושים.

הקרואסון היה טרי, וכך נראו גם שאר המאפים. ביקשתי נס קפה קטן וקיבלתי כוס בגודל של אספרסו לגמדים; אבקת הקפה הייתה מתוצרת לא מזוהה וקצת חשודה. כבר הכנתי את הטיעון המנצח "בשביל להכין לעצמי נס קפה יכולתי להישאר בבית", כשפתאום נגלתה לעיני מכונת הפלא: טוסטר מסוע!!! המכשיר הזה לעולם לא יפסיק לרתק אותי: מכניסים מאפה פושר בצד אחד, הוא נוסע נוסע נוסע, והופ! הוא יוצא חם מהצד השני. זה כמו לונה פארק של קרואסונים. נרגשת ומלאת ציפייה, לא ויתרתי על ההזדמנות להעביר את הרכש החדש שלי במתקן הקסמים הזה, ואכן, באופן לא לגמרי צפוי, הוא יצא מהצד השני, חמים וטעים.

נראה שהחלבייה מתאימה לכל אותם אנשים שמטעמי פרנויה או פינוק חייבים להכין בעצמם את כל מה שהם מכניסים לפה, לאנשים שמתרגשים מטוסטרים וממסועים, ולגמדים שאוהבים אספרסו.

450 קילו צ'יפס

"מה עוד?"

בהיכנסכם לקפיטריה בהנדסה אזרחית, היו דרוכים. חשבו מראש. תכננו, ואל תיכנסו כלאחר יד. המחשבה וההרהור מה לאכול, אותו תהליך מחשבתי שמלווה אתכם באופן יומיומי (או, אם אתם גרגרנים ופרעסערים כמונו, על בסיס שעתי), חייבים להתבצע בחופזה, שכן תוך מספר שניות תאלצו לקבל החלטות קשות.

באופן שמזכיר יותר מכל את הסופ-נאצי מאותו פרק של סיינפלד, נהנות העובדות לצעוק על הממתינים בתור "מה עוד?", בעוד האחרונים עסוקים בהתלבטויות והתחבטויות באיזה מנות לבחור. ביחד עם רעשי המטבח, התוצאה היא קקפוניה צורמת של רעש בלתי נסבל; וזוהי, כמובן, איננה הסביבה המתאימה לשום דבר, קל וחומר להחלטות הרות גורל כמו מה לאכול לצהריים. בחרת מנה בשרית? יופי. מה עוד? תפוחי אדמה. מה עוד? סלט. מה עוד?

מה עוד? מה עוד. מה עוד איננה שאלה של מה בכך. כמו שאומר לארי דייויד באחד מפרקי "תרגיע" לגברת אשר מנצל לרעה את זכות הטעימה שלה, כולנו היינו רוצים לנסות הכל. אבל צריך לבחור. מה עוד היא שואלת. הייתי רוצה שיהיה קצת פחות חם, שיתחלף ראש הממשלה ולקבל 100 בכל המבחנים. אה, זה אין לכם? אז אורז.

גם האוכל איננו מן המשובחים שנטעמו: מנת הגולש היתה כה דהויה וחסרת טעם, עד כי התעורר החשש שבעצם לא מדובר בבשר אמיתי, אלא בתבשיל שנרקח מירקות נשכחים ואבקת מרק. הפסטה היתה מימית וסתמית עם רוטב בלתי מורגש, וגולת הכותרת היה הדג המטוגן: דג מטוגן, חברים, בגרסתה המוצלחת, היא מנה טעימה ומושחתת עד כדי פלצות. כשמכינים זאת נכון, בשר הדג הופך נימוח ורך ואילו הציפוי פריך ומתפצח בפה בהנאה רבה. בגרסת הקפיטריה בהנדסה אזרחית, לעומת זאת, היתה זו מנה בעלת מרקם סולייתי ומדכא; כאילו שני החלקים ויתרו על כל הטוּב שבהם לטובת בינוניות מחרידה ובלתי אכילה לחלוטין. יתכן שזו תוצאה של טיגון שגוי, או של דג שעמד יותר מדי זמן בכלי ההגשה בטרם נאכל. כך או כך, המסקנה איננה מעודדת.

הפתעה משמחת נרשמה מכיוון הצ'יפס: אמת, ניתן היה לצפות מתפוחי האדמה להיות מעט יותר רכים (ככל הנראה השמן בו טוגנו לא היה מספיק חם), אך גם התוצאה כפי שהתקבלה בהחלט היתה משביעת רצון, בהתחשב בנסיבות. גם סלט הירקות היה סביר, וזאת בניגוד למחלה נפוצה של סלטי ירקות במטבחים מוסדיים, אשר הם לרוב תפלים לחלוטין, נקיים מטעמי תיבול וירקות גם יחד.

אך זולת שני אלה קשה לומר שהקפיטריה מרשימה לטובה. במחיר של כ-20 שקלים לארוחה ניתן לצפות לרמה גבוהה יותר. לא ניתן, אם כן, לשייך את מספר האנשים הגדול שאכלס אותה בשעת צהריים הומה אלא לדלוּת האלטרנטיבות הטכניוניות. אך אנו לא נאמר נואש ונמשיך לתור אחר מזון הראוי לעלות על צלחותינו ועל רשומות הבלוג הזה.