מזון מהיר

בימים אלה בהם אנו מתאוששים מחופשת המבחנים וחוזרים לשגרת הלימודים, צצים ועולים להם זכרונות מהסמסטר הוקדם, זכרונות שנדחקו למעמקי התודעה על ידי נוסחאות, מצגות פאוורפוינט ושרטוטים – עמוק מספיק כדי למנוע מאתנו לכתוב עליהם בבלוג.

הרשו לי לקחת אתכם לסיור בנתיב הזכרון הפרטי שלי, לצהרי יום רביעי מסוים בשלהי סמסטר חורף התשע"א.

השעה הייתה 14:15, בטני קרקרה בעוז בעוד ידי היו עסוקות בבניית מודל מקרטון לבן. "לא עכשיו!" סיננו יחד הידיים ותחושת המחויבות למקצוע, "השיעור מתחיל ב-14:30 ואין לנו מה להגיש!!!" אך בטני העקשנית המשיכה בשלה, וגררה איתה גם את בלוטות הרוק. באי רצון, הידיים נכנעו (מחשש להכתמת המודל כתוצאה מפעילותן המוגברת של בלוטות הרוק), ותחושת המחויבות למקצוע פינתה את מקומה, סוף סוף, לתחושת רעב כבד.

רק בשלב זה נזכרתי בבוקר אותו יום, בבהייה השגרתית בתכולת המקרר בנסיון להרכיב ארוחת צהרים. "נו טוב, יש היום דרוזים", שכנעתי את עצמי, והשארתי את הבירה והקלמנטינות במקומן הבטוח על מדף המקרר. כך, ב-14:18, נטולת ארוחת צהרים ומצוידת בדחף דוחק לאכול, קיללתי את עצמי: "נו באמת, אם רצית דרוזים למה חיכית עד עכשיו?! בשעה כזאת כבר לא נשארה כרובית בכלל!"

מתוך אכזבה מרה על אובדן הכרובית בטחינה, נזכרתי בחומוס בהנדסת חומרים. מושלם! משביע וזול, ואפשר לזלול אותו במהירות עד שיתחיל השיעור. עכשיו צריך רק להגיע להנדסת חומרים.

לצאת החוצה דרך קומה 2 באמאדו, לעלות במדרגות לעבר השדרה המרכזית, לפנות שמאלה, לעבור את אולמן וחשמל ושוב לפנות שמאלה לתוך בניין הנדסת חומרים. לעבור את הגשר, לרדת קומה במדרגות והנה הוא – "חומוס סעיד בזיו", בפקולטה להנדסת חומרים בטכניון. פיתה, חומוס, עוד חומוס, מלפפון חמוץ, עגבניה וצ'יפס. עשרה שקלים, מפית. אני כבר בדרך החוצה.

תוך שאני לועסת והולכת חזרה לעבר הפקולטה – הפעם קצת יותר לאט – אני מריצה שוב בראשי את מאורעות הדקות האחרונות. אני מציינת לעצמי בחיוב שלא היה תור, השירות היה אדיב, הצ'יפס טוגן לאחרונה והירקות נחתכו רק ממש לפני שהוכנסו לפיתה שלי. והפיתה, הו, הפיתה! כה רכה וחמימה! "רק שלא יהיה לי גוש ענק של חומוס בסוף", אני מתפללת. כנראה שזה עזר, כי הפעם גוש החומוס שהתנקז לקצה הפיתה היה בינוני למדי. אכלתי גם אותו.

14:28, אני בחזרה בסטודיו. ביד אחת שפופרת דבק, ביד שניה פיסת קרטון לבן. בבטן… חומוס.

מה נשתנה?

ובכן, קודם כל, שבכל השנים אנו אוכלין בגרג ומנדרין; השנה הזו, נפתח בית הסטודנט!

אז נכון שבסמסטר אביב תש"ע היינו עדים להשתלטות רבתי של רשתות מנדרין וגרג על קפיטריות בפקולטות השונות, אבל הנה קמות להן חלופות בבית הסטודנט. מאז אירוע הפתיחה של רוניצ'ו, נפתחו בבית הסטודנט מאפיה בשם מאנו מאפים (או "מאנו אפים" למבקרי השְלטים הקטנוניים שבינינו), דוכן נקניקיות, וכמובן, עגלת קפה של מנדרין. מי שביקר בבית הסטודנט במהלך הקיץ ותהה לאן נעלמה לה עגלת הקרפ-פרוזן-יוגורט שעמדה בגאווה בכניסה למבנה, אולי יתאכזב לשמוע על הפרדת הרשויות: מכונת הפרוזן יוגורט שוכנת כעת בתוך חנות הממתקים snax, ואילו המאפיה שמולה אחראית על תחום הקרפּים.

חדשות טובות נוספות הן שעות הפעילות של בתי העסק, שמתאימות יותר לשעות הפעילות של הסטודנט הממוצע (ויותר חשוב: שעות הפעילות של הקיבה הממוצעת). לדוגמה, snax פתוחים עד חצות, והמאפיה פתוחה עד 21:30.

אם להאמין לפרסומות ביומן אס"ט, משפחת עזאם תמשיך להגיש לנו אוכל דרוזי בימי רביעי וגם בימי חמישי. לידם נצפה השבוע דוכן של בירה ונקניקיות צ'וריסו.

החדשות הרעות הן שמנדרין העלו מחירים, כאילו שהשנה אנחנו כבר לא סטודנטים עניים. אבל היי, בית הסטודנט נפתח!

ברכותינו לקפיטריה בפקולטה להנדסה אזרחית, שזכתה לרמונט במהלך הקיץ והחליפה את פס האוכל הליניארי המסורתי בעקומה. יש להם גם טלוויזיה (כבויה, אבל כשיש לך פרארי בחניה, למי אכפת אם היא נוסעת) ואפילו ארון קבוע לעגלת המתכת שמניחים בה את המגשים בסוף הארוחה. אמריקה.

מעבר לגשר, הקפיטריה החלבית של הנדסה אזרחית עוברת הסבה בימים אלה ל… ניחשתם נכון, סניף של מנדרין. במנדרין כנראה דואגים שלא נצטרך ללכת רחוק מדי בשביל להגיע לסניף שלהם; בזמן שנחסוך נוכל ללכת לעבוד, וככה עדיין יהיה לנו כסף לקנות במנדרין אחרי שהם מעלים מחירים.

שתהיה לכולם שנת לימודים מוצלחת, ובתאבון!

תגלגלו, נשמות

אחד הסטריאוטיפים הרווחים כלפי הטכניון, הוא היעדר האווירה הסטודנטיאלית שבו: אך מה רב המרחק מן האמת. סביר להניח שכל סטודנט בן-יומו מכיר את מוסד "צהרי יום ד'" (או, כפי שהוא נקרא אם אתה מעל לגיל 35 או מתחת לגיל 12: "הפסקה פעילה"): שעתיים פנויות ביום רביעי במהלכן כלל הסטודנטים יוצאים מהכיתות ומתרגלים שלל פעילויות שכוללות צפיפות או עמידה בתור. בין היתר, היות שהשעה דורשת זאת, מספר יזמים זריזים גילו את הפונטנציאל שבכמה אלפי סטודנטים רעבים, ומיהרו לפרוס את דוכניהם בקמפוס.

אחד הותיקים שבדוכנים הוא דוכן האוכל הדרוזי, אשר מגיש מיני מאכלים אופיינים לעדה. ביום רביעי האחרון החלטנו לשים נפשנו בכפנו, להאזין לשלשול המילולי הבלתי נסבל שייצר מנחה אירוע ה"טכנו-ראש", לפלס דרכנו בין המוני הסטודנטים שעומדים בתור לדוכן – רגע, אמרתי "תור"? תור זה נשמע מאוד מתורבת ובריטי כזה. לא, זה לא תור. אולי "ערבובייה" – ולנסות למלא את פינו במעט ממולאים.

אולי זה המקום להרחיב מעט על סוגיית התור: הדוכן מתחזק שיטת הגשה לא-מאוד-ייחודית, שמתבססת על שולחן ארוך שעליו מסודרים כמה העתקים זהים מאותם מאכלים, וכמה אנשי מקצוע שתפקידם למלא חמגשיות. מה חבל אם כן, שבמקום להסתדר בתור מסודר ולגשת כל פעם לאדם הפנוי הבא, בוחרים הנוכחים להתגודד בצפיפות סביב הדוכן, ולהכריח את המוכרים לנסות לבחור את מי לשרת באלגוריתם הוגן כלשהו. לאחר שאדם משיג את מבוקשו, כמובן, עליו לחדור את דרכו החוצה דרך אותם אנשים שבקרבם התגודד אך לפני רגע, רק שהפעם, על מנת להגדיל את האתגר, הוא מחזיק בידיו חמגשית עמוסה ללא מכסה. בהצלחה, אדם!

אך אם להתייחס לאוכל עצמו: אנשים יודעי דבר נוהגים לרוב להתייחס לחברה הדרוזית כחברה שמרנית. מה מפתיע אם כן לגלות שבכל הנוגע לשימוש בשמן במאכליהם הם אוחזים במדיניות ליברלית למדי: אינני חושב שהיה מאכל אחד מבין אלו שטעמנו, אשר לא היה מרוויח מצמצום כמות השמן שבו. הדבר בלט במיוחד בכרוב הממולא, שבאופן כללי היה חלש יותר מעלי הגפן הממולאים. גם נושא טמפרטורת המזון הוא מעט כאוב. ברורים לי האתגרים הלוגיסטיים שבשינוע מגשי עלי גפן תוך שמירה על חומם, ובכל זאת, קצת מאכזב לקבל אוכל פושר בחמגשית. אך למרות כל הקיטורים, חשוב לומר בבירור שאת רוב המאכלים בדוכן בהחלט ניתן להכתיר, מבלי להשפיל מבטך, כטעימים. עלי הגפן היו במרקם ובחמיצות נכונה; סלט הטבולה, על אף שהיה שמח לערות לקרבו עגבניות (נו, באמת. רק מלפפונים?), היה רענן כנדרש; האורז עם החצילים עורר בנו חשד מסוים, ולכן פנינו למג'דרה שאכן הוכיחה עצמה כבחירה מוצלחת; והכרובית ברוטב טחינה, שכנראה זכאית לתואר המנה המצטיינת, היתה מדוייקת ביותר: הטחינה אכן הדגישה את מלוא החן שבטעמים הכרוביתִיִים. מה חבל שהביקוש הרב גרם לכך שהיא נגמרה די מהר.

שכחנו להביא מצלמה, אז נאלצנו להשתמש במצלמה העלובה של הסלולרי, ואז גם שכחנו לצלם, ונזכרנו רק כאשר נשאר מעט סלט טבולה.

המחירים שווים לכל כיס: יש שני גדלים של חמגשיות; הקטן מבין השניים עולה 15 שקלים, ומכיל כמות אוכל שבהחלט מספיקה לאדם רעב. הגדול עולה – שימו לב לעבודה הנהדרת של מחלקת המחקר של הבלוג – יותר כסף, ומכיל כמות שיכולים להתחלק בה שני אנשים. הדוכן גם מציע בנוסף לימונדה, גרגירי חומוס ופול ופיתות דרוזיות על טאבון, אם כי אותם לא בדקנו.

הדוכן הדרוזי הוא בלי כל ספק המוצלח ביותר מבין כל המקומות שנסקרו. מה מייאש אם כן, שהאופציה הסבירה ביותר בטכניון זמינה, למרבה הצער, רק יום אחד בשבוע: יורחבו צהרי יום ד' גם ליום ג', לאלתר. ואולי לא.