מה נשתנה?

ובכן, קודם כל, שבכל השנים אנו אוכלין בגרג ומנדרין; השנה הזו, נפתח בית הסטודנט!

אז נכון שבסמסטר אביב תש"ע היינו עדים להשתלטות רבתי של רשתות מנדרין וגרג על קפיטריות בפקולטות השונות, אבל הנה קמות להן חלופות בבית הסטודנט. מאז אירוע הפתיחה של רוניצ'ו, נפתחו בבית הסטודנט מאפיה בשם מאנו מאפים (או "מאנו אפים" למבקרי השְלטים הקטנוניים שבינינו), דוכן נקניקיות, וכמובן, עגלת קפה של מנדרין. מי שביקר בבית הסטודנט במהלך הקיץ ותהה לאן נעלמה לה עגלת הקרפ-פרוזן-יוגורט שעמדה בגאווה בכניסה למבנה, אולי יתאכזב לשמוע על הפרדת הרשויות: מכונת הפרוזן יוגורט שוכנת כעת בתוך חנות הממתקים snax, ואילו המאפיה שמולה אחראית על תחום הקרפּים.

חדשות טובות נוספות הן שעות הפעילות של בתי העסק, שמתאימות יותר לשעות הפעילות של הסטודנט הממוצע (ויותר חשוב: שעות הפעילות של הקיבה הממוצעת). לדוגמה, snax פתוחים עד חצות, והמאפיה פתוחה עד 21:30.

אם להאמין לפרסומות ביומן אס"ט, משפחת עזאם תמשיך להגיש לנו אוכל דרוזי בימי רביעי וגם בימי חמישי. לידם נצפה השבוע דוכן של בירה ונקניקיות צ'וריסו.

החדשות הרעות הן שמנדרין העלו מחירים, כאילו שהשנה אנחנו כבר לא סטודנטים עניים. אבל היי, בית הסטודנט נפתח!

ברכותינו לקפיטריה בפקולטה להנדסה אזרחית, שזכתה לרמונט במהלך הקיץ והחליפה את פס האוכל הליניארי המסורתי בעקומה. יש להם גם טלוויזיה (כבויה, אבל כשיש לך פרארי בחניה, למי אכפת אם היא נוסעת) ואפילו ארון קבוע לעגלת המתכת שמניחים בה את המגשים בסוף הארוחה. אמריקה.

מעבר לגשר, הקפיטריה החלבית של הנדסה אזרחית עוברת הסבה בימים אלה ל… ניחשתם נכון, סניף של מנדרין. במנדרין כנראה דואגים שלא נצטרך ללכת רחוק מדי בשביל להגיע לסניף שלהם; בזמן שנחסוך נוכל ללכת לעבוד, וככה עדיין יהיה לנו כסף לקנות במנדרין אחרי שהם מעלים מחירים.

שתהיה לכולם שנת לימודים מוצלחת, ובתאבון!

שווארמה להמונים

"סטודנטים יקרים,
אס"ט שמחה להודיע על פתיחת מסעדת הבשר של רוניצ'ו בבית הסטודנט, בעל הבית השתגע!
לרגל הפתיחה, ביום א' הקרוב, בין השעות 14:00-20:00, תוכלו ליהנות מארוחות שווארמה, פרגיות ופלאפל בחינם!"

כך נפתח העדכון האחרון מאגודת הסטודנטים שהגיע אל תיבת הדוא"ל שלי ביום שישי שעבר. מיד פצחתי בריקוד ובקריאות "לא ייאמן! בית הסטודנט נפתח! בית הסטודנט נפתח! חלום שהתגשם! אוכל בחינם!". כמובן, לא היה קשה לשכנע את חבריי להצטרף אלי להרפתקה זו שגמולה הוא אוכל בחינם, וכולנו חיכינו בכליון עיניים וקיבה ליום ראשון המדובר.
ידוע לכל כי חיבה לאוכל ולמתנות משותפת לכל בני האדם, ובפרט לכל הסטודנטים הרעבים והעניים באשר הם. עם זאת, בתמימותי, לא ציפיתי שמי מהם יטרח להגיע במיוחד לקמפוס הטכניון בחופשת הקיץ על מנת לנכוח באירוע הפתיחה הנוצץ של מסעדת הבשר של רוניצ'ו בבית הסטודנט.
הו, כמה טעיתי.
אילו בית הסטודנט היה נפתח במדינה נאורה ומתורבתת, נאמר בסקוטלנד או בקנדה, הרי שהתור המסודר מול הדוכן החדש של רוניצ'ו היה משתרך עד הספריה המרכזית. רצה הגורל והדוכן החדש של רוניצ'ו נפתח בלב הלבנט, ולכן התור המרשים נראה יותר כמו התגודדות והגיע רק עד לפאתי הקיוסק הסמוך, המתקרא בשם Snax. בנוסף, נראה כי כתוצאה מאילוצים גיאוגרפיים אלו, ביום ראשון בשעה 14:00 רוניצ'ו היו עדיין סגורים.
נציגינו הדייקנים מסרו כי בשעה 13:50 אחד העובדים ברוניצ'ו התקין את השווארמה במקומה וניסה להפעיל את הגריל, אך זה סירב להסתובב. בשעה 13:55 הבשר הוצא ממקומו, ורק כעבור דקות ארוכות הוחזר ותהליך הצלייה החל. מובן שעתה ציפתה לסטודנטים הצובאים על דוכן השווארמה המתנה לא קצרה עד לפתיחת הדוכן, אותה העבירו בספוקלציות ותקוות לעתיד:

- "אז מה אתה לוקח, פלאפל או שווארמה?"
- "ברור ששווארמה, אם כבר אוכל חינם אז שיהיה יקר! אתה חושב שהם יודעים למלא פיתה כמו שחמודי היה ממלא פיתה?"
- "אני מקווה שהם לא ממלאים פיתה כמו הבחורות בבריכה. לבחורות האלה שמור מקום מיוחד בגהינום על מה שהן עושות לפיתות. אין, רק חמודי ידע מה הוא עושה."

- "איזה כיף יהיה כשבית הסטודנט יהיה מוכן – יהיו בו בית קולנוע! ופאב!"
- "מה פאב, בשביל שתי בחורות על כל חמישים בנים? מי יבוא לשם? עזוב, עדיף ללכת לנולה סוקס."

סטודנטים רעבים. צילום אילוסטרציה בלבד. סתם, לא. זה אמיתי.

השלב הבא היה נסיון להעריך מתי ייפתח הדוכן ונקבל, סוף סוף, את האוכל שמגיע לנו. בשלב זה – נאמר, בסביבות השעה 14:20 – אנשים שהיה להם משהו יותר טוב לעשות, או שהיו רעבים מספיק בשביל לשלם על אוכל, החלו לפרוש. אחרים, רעבים לא פחות אך בעלי תושיה, החלו לזרוע ייאוש בקהל: "אני כבר מזמן הייתי הולך לאכול במקום אחר. שמעתי שבכלל לא טעים פה!". אולי הערה זו היא זו שהציתה שרשרת סיפורים עסיסיים אודות ארוחות בשריות כושלות אך חינמיות במחוזות אחרים, למשל בצה"ל.
מזווית העין ניתן היה לראות שדוכן הקרפ / פרוזן יוגורט בכניסה לבית הסטודנט מרוויח לא רע מפליטי התור של רוניצ'ו, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.
דרך נוספת להעביר את הזמן הייתה בסקירת המנות המוצגות בתצלומים מאחורי דלפק השווארמה ועל מסכים שטוחים לצידיו. רוניצ'ו מציעים כ-8 מנות קבועות, ביניהן שווארמה בצלחת או בפיתה, פלאפל, שיבּודים (כך במקור), ומנות צ'יפס בגדלים שונים. חדי העין שבינינו שמו לב שהתמונה של מנת הצ'יפס הגדולה לא מכילה יותר צ'יפס מאשר זו של המנה הבינונית, אלא הינה רק גרסה מתוחה שלה. בהתאמה גם שקיות הקטשופ המצורפות גדולות יותר, ולנו לא נותר אלא לתהות האם אריזות הקטשופ שמקבלים יחד עם המנה הגדולה הן בגודל של שקיות שוקו. תהייה נוספת אשר עדיין מטרידה את מחשבותינו היא כמה נצטרך לשלם עבור ארוחת צהרים ברוניצ'ו בימי חול, שכן מחירים לא הופיעו כלל בשום תפריט או מסך.
הדכדוך והעצבנות כבר ניכרו בשורותינו, כשלפתע ראינו את מסך הברזל מתרומם מעל הדוכן, והשווארמה נגלתה אלינו במלוא תפארתה. בעיניים נוצצות ובלוטות רוק ערוכות, החלה ההסתערות לקראת המטעמים שהובטחו לנו. העובדים היו מוכנים למאבק ועבדו בחריצות ובחייכנות. בין בגט לפיתה, הם עודדו אווירת לבנט כללית על ידי קריאות "לא שומעים אתכם!" ו-"מי רוצה פלאפל?!" וכן זריקת בגט לעבר ההמון הרעב מדי פעם.
בניגוד לפרסום שהבטיח גם פרגיות, הוצעו רק מנות פלאפל בפיתה ושווארמה בבגט. מי שרצה להינות מכל העולמות – לאכול בשר וגם לגלות מה טיב כישורי מילוי הפיתה של עובדי רוניצ'ו – נאלץ להתפשר. מי שביקש שתייה, קיבל פחית משקה אנרגיה על חשבון הבית. מיותר לציין שהחלק הקשה ביותר של היום היה עם קבלת המנה, שכן אז היה על הסטודנט המאושר לצלוח בדרכים לא דרכים את ים הסטודנטים הלא מסופקים, על מנת להגיע אל חוף המבטחים מחופה העץ ולזלול את ארוחת הצהרים שהרוויח ביושר.
אני התיישבתי לאכול בשעה 15:15.

שווארמה: הצעת הגשה.

כישורי מילוי הפיתה והבגט היו סבירים, איפשהו באמצע על הסקאלה שבין חמודי לבין עובדות הקפיטריה בבריכה. הפלאפל היה יבש – אולי כי חיכה, כמונו, 45 דקות עד שהגיע לידינו. השווארמה הייתה צלויה במידה משביעת רצון, הלחמניה הייתה טרייה, הצ'יפס היה סטנדרטי. אך החמוצים, החמוצים… החמוצים נכבשו בחומץ, משל היינו במדינה נאורה ומתורבתת, ולא במלח, בהתאם למקובל אצלנו בלבנט. איכס.

חצי מנה פלאפל ומשקה אנרגיה. יאמי.

מגוון התגובות על מנות השווארמה והפלאפל נע בין "סביר" ל-"סבבה פלוס", או כפי שהיטיבה לתאר זאת סטודנטית רעבה: "בשביל אוכל שקיבלתי בחינם, זה טעים". קשה לאמוד את האטרקטיביות של מסעדת הבשר של רוניצ'ו כחלופה לארוחה בקמפוס, שכן ללא מחירים לא ניתן לחשב את היחס שבין התמורה לאגרה. עם זאת, זו בהחלט תוספת מבורכת למאגר הקפיטריות הדל בקמפוס, ולשם שינוי אינה שייכת לרשתות גרג ומנדרין.
עדי ראייה מוסרים כי מול רוניצ'ו התנהל תור עד סגירת הסניף, שכצפוי התעכבה עד אחרי 20:30 (אבל היי, הם התחילו מאוחר). יש לקוות כי שעת סגירה זו אינה מקרית או חד פעמית וכי המסעדות החדשות בבית הסטודנט תישארנה פתוחות גם בשעות הערב המאוחרות. כי אנחנו עדיין בטכניון אחרי 18:30. ואנחנו רעבים.

בונוס למי שהגיע עד לכאן: דיווח באתר אס"ט על פתיחת הסניף החדש של רוניצ'ו בבית הסטודנט. יש שם הסבר אטימולוגי לשם רוניצ'ו (!), אבל דרך הגיית השם עודנה חידה בעיני. בין הפותרים נכונה יוגרלו פורטרטים חתומים של שלום זילוני.

כימיה פיזיקלית

הקוראים האדוקים של הבלוג ודאי הבחינו באובססיה הקלה שיש לכותביו עם בית הסטודנט. אנו עוקבים בשקיקה אחר הפרסומים השונים אשר מכריזים מדי מספר חודשים על פתיחתו. אין לדעת האם זו תוצאה של מגוון האוכל אשר הוא עתיד להציע, או בתאוות השררה שלנו אשר גורמת לנו לשוות בעיני רוחנו את אירוע הפתיחה היוקרתי בו נלבש טוקסידו, או שמלה, ונצעד על השטיח האדום ביחד עם שלום זילוני בעוד רב המלצרים מציע לנו מתאבני בורגר-ראנץ'.

אי-שם בתחילת תקופת המבחנים החלטנו לתהות על קנקנו של הרחש אשר עולה לאחרונה בפורומים שונים בנוגע לסטטוס פתיחתו של הבית. ובכן, לא נותר לנו אלא לבשר בחגיגיות שבית הסטודנט אכן נפתח; הבניין, שכפי שהיטיבה לתארו נעה, מתהדר בארכיטקטורה של שדות תעופה, כולל שלל קומות ומפלסים, מתוכן אחת כוללת מינימרקט וחנות מתנות, ושלל פועלים אשר בונים או מנקים את שאר החנויות. עד מהרה הבנו שעל אף חדר הישיבות המפואר בקומה השנייה, או אולם הקולנוע הסגור בקומה השלישית, אוכל לא נראה כאן ולכן מוטב לחפש מקום אחר לסעוד בו.

לאחר ההקדמה המפרכת הזו, הגענו לקפיטריה בבניין פיזיקה. קפיטריה זו, כך מסתמן, היא סוד שמור במיוחד: לא רק שהיא מקפידה שלא להתקרא באף שם, וכך למנוע מעצמה ליהנות מיתרונות המיתוג, היא שוכנת בפינה נסתרת, שבה מובטח שאדם שאינו שותף סוד לא יוכל להגיע אליה. כיוון שאנו בכל זאת בלוג תחקירים חושפני, אזרנו אומץ להיות, כך נראה, מבין הלקוחות הראשונים של הקפיטריה באותו יום (והיה מדובר בשעת צהריים מאוחרת).

פיצה עם זיתים שחורים ועגבניות. בצלחת פלסטיק, מה חבל. כהרגלנו, נתנצל על איכות התמונה הסלולרית.

תפריט הקפיטריה איננו מן העשירים. לבד מן הקפה והכריכים הסטנדרטיים, בולטות בו הפיצות והפוקצ'ות אשר כמובן עוררו את סקרנותנו. למרבה ההפתעה, שתי המנות היו מוצלחות למדי. הפיצה היתה דקיקה וטעימה, אם כי העובדה שהיא הונחה בחוץ זמן מה לפני רכישתה (אין לדעת כמה זמן) פגמה בטריותה, בטעמה ובתחושת ההיגיינה הכללית. גם ההגשה בצלחת פלסטיק מן הסוג הזול מאוד, יש לומר, איננה תורמת לאסתטיקה, והלא בפיצה אין לך דבר החשוב מן האסתטיקה.

פוקצ'ה עם גבינת עיזים ופלפלים קלויים. האם מה שנקרא בתפריט "גבינת עיזים", הוא, למעשה, לַבָּנֶה? אולי. מי יודע.

באשר לפוקצ'ה, תחילה נדחתה הזמנתנו בטענה ש"הבצק עוד תופח", אולם לאחר מעט הפגנת עקשנות צרכנית בריאה, התברר שדווקא ניתן לספק אותה. כמעין אנטיתזה לפיצה, בצק הפוקצ'ה היה בשרני ועשיר, בעל קרום פריך מבחוץ ורכות אוורירית מבפנים, כמו שצריך. הפלפלים הקלויים היו מעט קרים מדי (כנראה שהוצאו מהמקרר דקות לפני ההזמנה), וגבינת העיזים היתה בינונית אך לא הצליחה לפגום בהנאה. בסך הכל, הגם שלא מדובר בהברקה קולינרית מקורית במיוחד, המנה מצליחה לרענן ולהפתיע בנוף הטכיוני.

רמת המחירים בקפטריה זולה מן המצופה. נראה כי כאן פועל לטובתנו העדר המיתוג ואווירת השכונה הכללית. עם זאת, כיוון שלאחר ביקורת אוהדת זו אין ספק שאלפי קוראי הבלוג ינהרו לקפיטריה, אין ביכולתנו להבטיח שכך יישמר. מצד שני, בהתחשב בקצב חילופי הזכיינים בקפיטריה בפיזיקה, ובכך שעבר כחודש מהביקור בקפיטריה ועד כתיבת הביקורת (תקופת מבחנים, נו), אין ביכולתנו להבטיח שהיא עדיין קיימת.