מאחורי המדרגות מסתתרות המון לזניות

העולם כמרקחה. בצפון אפריקה נופלים משטרים רודניים, בויסקונסין נלחמים האיגודים המקצועיים על זכות הייצוג שלהם, ובטכניון פועל בית הסטודנט במלוא המרץ כבר שבועות שלמים: סניפי בית הקפה "קפה קפה", רשת ההמבורגרים "בורגר ראנץ'" והתאילנדי ששכחתי את שמו (ולא משלמים לי מספיק בשביל לעשות תחקיר) לא נעלמו מעיננו, ואת חלקם (החלק שאינו בורגר ראנץ') אל נכון נבדוק בשבועות הקרובים ועוד נכתוב עליהם (כמובן שהאופציה לפוסטי אורח מאת קוראינו פתוחה תמיד).

ביחד עם העסקיות החדשות של מנדרין, שכוללות המבורגר-דג ועוד משהו עם דג (אינפלציית הדגים הזו מעלה תהיות: האם עובדי מנדרין שדדו משאית דגים, או קנו אקווריום במטבח?), כל השפע הזה חותר תחת הנחת היסוד שעומדת בבסיס הבלוג, הלא היא שהאוכל בטכניון גרוע ואנו כאן כדי ללעוג לו. סוף סוף, איש לא הכשיר אותנו לכתוב ביקורות הוגנות ומאוזנות. אך לא ניתן לפסול את האפשרות שהשיפור הדרמטי בכמות ואיכות האופציות לארוחת צהריים היא פועל יוצא של ביקורת הברזל הבלתי מתפשרת שהנהגנו כאן במהלך השנה וחצי האחרונות.

על כל פנים, בזמן שכל הטוב הזה מתרחש, עומס הלימודים מקשה עלינו לעמוד בשגרת העדכון של הבלוג. בעוד שלאכול מוכרחים, עדכון הבלוג נדחה ונדחה עד לתקופות רגועות יותר, אשר כמעט ואינן מגיעות עוד. לו רצינו, ניתן היה לעשות מהחדלון אידאולוגיה, ולהצהיר שכוונת מכוון עומדת מאחורי העיכוב בהעלאת הפוסטים: הרי אין דין מזללה תאילנדית שנפתחה אתמול כזו אשר פועלת חודשים על גבי חודשים: כל זב-חוטם יכול להקפיד ביום ראשון שהנודלס יהיו אל-דנטה, הירקות יהיו פריכים, הבשר יהיה עסיסי והמונוסודיום גלוטומט יהיה אומאמי, אך מקצוענית אמיתית היא להמשיך בכך לאורך תקופה ארוכה.

וכעת, לאחר ההקדמה המתנצלת והמתארכת, נוכל להתחיל לדבר על הקפיטריה של פיזיקה שאותה פקדנו אי-שם בדצמבר. לא, הפעם לא מדובר על דוכן הפיצות והקפה, עליו כתבנו בפעם שעברה (ושמוסיף להיות באיכות טובה מאוד: הקפה המוגש שם הוא כנראה המוצלח ביותר שתמצאו בטכניון, הפיצות והפוקצ'ות מוצלחות מאוד). במורד המדרגות אך קרוב מאוד פועלת בשעות הצהריים קפיטריה המגישה ארוחות צהריים חלביות מעט יותר עשירות.

לא מעט פעמים עברתי באיזור הקפיטריה, וכמעט בכל פעם מגשי הלזניות המהבילים המציצים מתחת למדרגות משכו את מבטי. אך עוד לאותו יום לא עלה בדעתי לתהות לעומק על קנקנו של עמק הלזניות. אסתטיקת ההגשה, נקדים ונאמר, אינה מן המשובחות. על מגשי פלסטיק פשוטים שוכנים קעריות סלט ומרק בעלי שיק של חדר אוכל קיבוצי משנות ה-50, רוצה לומר פריטים שאפילו היפסטרים כבדים לא יחשיבו אותם לוינטג'. תדמית אורח החיים האורבני והמודרני שמנסות לשדר רשתות כמו "גרג" או "מנדרין" ניגף כאן אל מול הפשטות הפונקציונלית.

אך מעבר לשטחיות החיצונית מתגלה אופציה סבירה ביותר לארוחת צהריים: תמורת 25 שקלים, תוכלו להנות מארוחת צהריים הכוללת (לשון התפריט) "תבשיל", סלט ושתייה; סוגי התבשילים מהם ניתן לבחור הם (כמובן) לזניית חצילים, לזניית פטריות (חילוקי דעות נרשמו בשאלה האם מדובר בפטריות מקופסה, שכן לא הזמנו את המנה ונאצלנו להתבסס על עדויות ראייה מבלבלות בלבד. נעה טוענת שהיא ראתה ארגז פטריות במטבח, אך אני, בכל אופן, למדתי להיזהר ולחשוד בכל מקום בטכניון אשר מתיימר להגיש פטריות), פסטה כלשהי שנשמעה מבטיחה אבל נגמרה בשעה שהגענו, ו"מנת היום" המיוחד: שעועית מקסיקנית עם אורז. בנוסף, בתוספת של כמה שקלים ניתן גם לקבל מרק.

הזמנו את לזניית החצילים ואת השעועית עם האורז: הלזניה היתה טעימה, אך היתה יכולה להיות חמה יותר. מנת השעועית, לעומת זאת, היתה חמה מאוד וחריפה במידה שמצד אחד, גורמת למנה להיות בעלת נוכחות, ומצד שני מאפשרת להמשיך לתפקד ביום הלימודים. ביחד עם המנה קיבלנו כפית של סלט אבוקדו מאיכות סבירה בהחלט – חבל רק שהכמות הזערורית לא אפשרה באמת להנות ממנו כראוי. הסלט אשר הוגש לצד המנות היה פריך ורענן אך מעט תפל. בתחום השתייה, זכינו לבחירה המרגשת בין נבלה ובין טריפה: לימונדה בתרכיז מלאכותי או מיץ אשכוליות אדומות מתרכיז מלאכותי. קשה היה שלא להצמטרר מקריאת הכתובת על הבקבוק: "מכיל עד 12% פרי". משקאות כה נחותים ורוויי סוכר אינם מכבדים אף מוסד.

הקפיטריה בפיזיקה, יש לסייג ולומר, היא מסוג המקומות אשר נבנה על קהל לקוחות נאמן ויומיומי: מעט קשה מביקור בודד להעריך את היתרונות והחסרונות שלה, ושוכני-קבע בפקולטה בפיזיקה, אשר סועדים בה באופן יומיומי או למצער רב-שבועי וודאי יוכלו לפרט יותר על סוד משיכתה: כאופציה חד-פעמית לארוחת צהריים אמיתית, מזינה וזולה היא מספקת את הסחורה, חרף הביקורת. וגם יש יופי של קפה ליד.

משאיות או לא להיות

מבחר האוכל המוצע לסטודנטים במכון הטכנולוגיה של מסצ'וסטס רחב למדי: בית הסטודנט עמוס לעיפה באוכל מסוגים שונים — דאנקן דונטס, סאבווי, פיצה, דוכן אוכל יפני (שמוכר רק סושי ודברים בטעם טריאקי), אוכל הודי ואפילו דוכן אוכל "מזרחי" (פלאפל, שווארמה, קבב וכו'. אבל שווארמה אינה שווארמה, וקבב אינו קבב). ובמסדרונות הקמפוס פזורות קפיטריות שונות במחירים משתנים. המבחר גדול, ובמחיר סביר של 5-8 דולרים, אפשר לאכול ג'אנקפוד סביר למדי. אבל אני רוצה דווקא להתמקד בתופעה אחרת: משאיות-האוכל של רחוב קרלטון.

משאיות האוכל של רחוב קרלטון

אם תגיע לרחוב קרלטון, בשוליים המזרחיים של הקמפוס, בשעות הצהריים תמצאו ארבע משאיות צבעניות, ועשרות סטודנטים מתגודדים סביב כל אחת מהן. את "פלאפל ירושליים" לא דגמתי. בהתחלה זה נראה לי מטופש לאכול שם כשיש כל כך הרבה אוכל חדש לטעום. וכשהתחלתי להתגעגע לחמודי, הביקורות של חברי הישראלים הרחיקו אותי. אם כך, נשאר לנו לדון בשלוש המשאיות האחרות.

נתחיל מהבעיות המשותפות לכל משאיות האוכל: הן נמצאות בחוץ, כך שבעודך מחכה בתור אתה חשוף לרוחות השמים (ולגשם. מה שקורה הרבה. ולפי התיאורים של המקומיים, גם לשלג. ולהרבה קור בחורף). הן אינן כוללות מקומות ישיבה כך שצריך לקחת את האוכל ולאכול אותו במקום אחר. בימים יפים זה לא בעיה — יש מסביב הרבה דשא ועצים חביבים שאפשר למצוא תחתם מקלט מהשמש. אבל בימי גשם זה אתגר של ממש, ולו בגלל שלכל שאר האנשים שמחפשים מקום לשבת בו — יש אותה בעיה.

קלובר

משאית האוכל של המאה ה-21! בעודך מחכה בתור ומתקרב למשאית, אחד הדיילים שאופף את התור ניגש אליך ושואל מה תזמין (באנגלית ברורה!). הוא מזין את פרטי ההזמנה (והשם) ישירות לאיפון שלו, וגם מאפשר לך לשלם באשראי (!!). אם רצית לשלם באשראי ומכונת האשראי שלהם לא עובדת באותו יום (קורה די הרבה, משום מה), הוא אפילו יציע לך לשלם בפעם אחרת.

שלושה טבחים עמלים בתוך המשאית על הכנת המנות: פלאפל, טופו ברוטב ברביקיו, גרסא מקומית לסביח ("Egg and Eggplant") וכיוצא באלו מנות צמחוניות הגודשות פיתה (מוצלחת יחסית למה שתמצא באזור בוסטון) מקמח מלא.  כשהמנה שלך מוכנה לאחר כדקה או שתיים, אחד הטבחים יקרא בשמך ויגיש לך את המנה שביקשת. עמ זאת, עם 6-7 אנשי צוות וציוד היי-טק מתוחכם, בקלובר עדין לא מגיעים להספקי מילוי-פיתה של חמודי אחד.

למען האמת אני נוטה להדיר את רגלי מקלובר: פלאפל בינוני במחיר של אוכל אמיתי (5 דולר, קצת יותר משווארמה-בפיתה אצל חמודי), מגוון תחליפי בשר וביצים אף פעם לא עשו לי את זה. אבל קלובר כנראה יהיה הבחירה הראשונה שלכם אם אתם צימחוניים ו/או שומרי כשרות.

חוזה'ס

כשניגשים למשאית Jose's, שמגישה אוכל "מקסיקני", נראה במבט ראשון כי אין תור: הקופה פנויה, וקופאית במבטא מקסיקני כבד שואלת מה תרצה. כשאני מבקש "בוריטו עם בשר טחון" היא שואלת את השאלה (שלקח לי כמה שבועות להבין מה היא אומרת בדיוק): "Black beans or green fried beans?". אחי תקופה ארוכה שבה פשוט ביקשתי ממנה לבחור באקראי למדתי להזמין "Green Fried beans". חמישה דולרים מחליפים ידיים, ועכשיו מתחיל החלק הקשה:

התור הארוך למדי נאגר בהמתנה למנות: שני מקסיקנים חרוצים עובדים במרץ על ההכנה ומדי דקה לערך כורז אחד מהם משהו כמו "שרדד ביף אינצ'ילדה, בלק בינס" (במבטא מקסיקני כבד, כבר אמרתי?) ואז האדם שמנחש שהוא הבא בתור (והבין מה כרז המקסיקני) ניגש ולוקח את המנה שלו. כן, מנחש. מאיפה אני אמור לדעת אם עכשיו ה-"צ'יקן טאקו, גרין פרייד בינס" הם שלי ולא של החמישה שהזמינו לפני?

התור הוא בכלל סוגיה כואבת: קצב הגשת המנות איטי ובשעות העומס במהלך הסמסטר, זמן ההמתנה יכול להגיע גם לחצי שעה ויותר. וכל זה, אחרי שכבר שילמת, כשכבר מאוחר מדי לקחת את כספך למקום אחר. אז מחכים.

אבל כשמגיעה המנה הכל נשכח: טורטיה גדולה למדי עטויה נייר כסף, מונחת בתוך חמגשית קלקר. הטורטיה עוטפת, כמו לאפה בשווארמיה חיפאית רגילה, הרים של בשר בקר טחון, אורז, שעועית שחורה, מעט ירקות, גואקמולי ושמנת חמוצה. הטורטיה דקה להפליא ואורזת את כל הדברים הטובים הללו ביחד, בלי להעיק, ובלי להיות דומיננטית מדי. הרטבים והמילויים מעורבבים ביחד בצורה לא אחידה מדי, כך שכל ביס מהבוריטו מרגיש כמו תערובת שונה למדי של טעמים, כך שהבוריטו אומנם גדול למדי, אך לא משעמם ומחדש לאורך כל הארוחה.

בנוסף, החמגשית מכילה גם ערמה של "דוריטוס", קצת אורז, משחה חומה לא כל כך מזוהה, אבל טעימה למדי (זה ה-"Green fried beans" שבחרנו בהתחלה), ואם תרצה גם סלסה ("אדומה" או "ירוקה") בדרגות חריפות משתנות.

חוז'ס. משאית צהובה, דלפק קטנטן.

מנה טיפוסית בחוזה'ס: בוריטו (הפעם: עם מולה), שעועית-ירוקה-מטוגנת (זה הדבר החום מאחורה) וקצת אורז.

בסיכומו של עניין, חוזה מציע ארוחה טעימה להפליא ומשביעה מאוד, למי שמוכן לחכות בטור כמות מגונה של זמן.

מומוגוז

זוהי כנראה הותיקה בעגלות האוכל — בתחילת החודש, הם שינו שם (עד לפני מספר שבועות קראו להם "גוזברי"), קנו משאית חדשה (אדומה ונוצצת) ופתחו אתר אינטרנט לרגל חגיגות העשרים. הם גם הציעו "כל הארוחות באוקטובר חינם", למי שלקוח שלהם במשך 20 שנה, ואני, כמו ישראלי טוב, תהיתי איך הם בודקים דבר כזה.

המשאית של מומוגוז -- תפריט ודלפק

מומוגוז מציעים מה שנראה כמו אוכל אסיאתי גנרי — אני לא יודע אם זה "סיני", "יפני", "תאילנדי", "קוריאני" או פשוט אוכל של אמריקאים-מלוכסני עיניים. אבל הדבר המפתיע הראשון שנתקלים בו כשמגיעים למומוגוז הוא התור:

הוא פשוט רץ — בפעם הראשונה, הלכתי עם חבר למחלקה, ורק בגלל החברה הסכמתי לעמוד בתור שנראה כאילו הוא מכיל 50 אנשים. אבל תוך דקות ספורות התור הזה נגמר ומגיעים לעיקר: הפעם, סינית מבטא כמעט בלתי אפשרי שואלת מה תרצה, אתה בוחר פריט-ג'יבריש אקראי מתוך התפריט ומנסה לנחש איך הוגים אותו נכון ("צ'יקן פאד-טאי" זה עוד סביר, אבל איך לעזאזל הוגים נא-גאונג?), וכעשר שניות אחרי שארבע וחצי הדולרים שלך יושבים לבטח בקופה (חמישה דולרים אם אתה רוצה את המנה שלך עם אורז מלא), מונחת על הדלפק חמגשית קלקר, וסינית אחרת מפנה אותה אליך.

מנה טיפוסית ממומוגוז -- ערימת אורז, ערמת בשר וקצת ירקות.

בתוך החמגשית הארוחה "סטנדרטית" — ערמה של חסה וגזר, עליה ערמה של אורז, נודלס או איטריות אורז ובסיכומו של העניין עוף, בקר, חזיר או טופו, באחד משישה-שבעה טעמים או צורות הכנה. למרות שרוב הזמן אני נצמד לעוף (הבקר שלהם קצת סיבי, חזיר הוא אכיל אבל לא כוס התה שלי, ואני מעדיף בשר ולא בשר בכאילו, תודה), המנות עדין מגוונות למדי ושונות מספיק זו מזו כדי שהן לא ימאסו מהר מדי.

מומוגוז מציע מגוון גדול למדי של ארוחות משביעות (ולו בזכות הר האורז, למרות שגם כמות הבשר סבירה), עם תור שרץ!

אם אתם מזדמנים לקיימברידג', משאיות האוכל הם כנראה המקסימום, מבחינת טעם ושובע-לאורך-זמן, שתוכלו להשיג עבור מחיר סביר. לכל אלו שרגילים להביא אוכל מהבית — איכשהו, משאיות האוכל מנצחות גם את זה.  והאפשרויות — הן מגוונות מספיק כך שברחוב אחד ניתן למצוא מגוון גדול יותר מבכל המוסד-הטכנולוגי-לישראל החביב עליכם. לפחות בעידן שלפני בית הסטודנט.

רונן אברבנאל הוא שליח הנדסת מזון ל-MIT, ובקרוב לפרו.

תגלגלו, נשמות

אחד הסטריאוטיפים הרווחים כלפי הטכניון, הוא היעדר האווירה הסטודנטיאלית שבו: אך מה רב המרחק מן האמת. סביר להניח שכל סטודנט בן-יומו מכיר את מוסד "צהרי יום ד'" (או, כפי שהוא נקרא אם אתה מעל לגיל 35 או מתחת לגיל 12: "הפסקה פעילה"): שעתיים פנויות ביום רביעי במהלכן כלל הסטודנטים יוצאים מהכיתות ומתרגלים שלל פעילויות שכוללות צפיפות או עמידה בתור. בין היתר, היות שהשעה דורשת זאת, מספר יזמים זריזים גילו את הפונטנציאל שבכמה אלפי סטודנטים רעבים, ומיהרו לפרוס את דוכניהם בקמפוס.

אחד הותיקים שבדוכנים הוא דוכן האוכל הדרוזי, אשר מגיש מיני מאכלים אופיינים לעדה. ביום רביעי האחרון החלטנו לשים נפשנו בכפנו, להאזין לשלשול המילולי הבלתי נסבל שייצר מנחה אירוע ה"טכנו-ראש", לפלס דרכנו בין המוני הסטודנטים שעומדים בתור לדוכן – רגע, אמרתי "תור"? תור זה נשמע מאוד מתורבת ובריטי כזה. לא, זה לא תור. אולי "ערבובייה" – ולנסות למלא את פינו במעט ממולאים.

אולי זה המקום להרחיב מעט על סוגיית התור: הדוכן מתחזק שיטת הגשה לא-מאוד-ייחודית, שמתבססת על שולחן ארוך שעליו מסודרים כמה העתקים זהים מאותם מאכלים, וכמה אנשי מקצוע שתפקידם למלא חמגשיות. מה חבל אם כן, שבמקום להסתדר בתור מסודר ולגשת כל פעם לאדם הפנוי הבא, בוחרים הנוכחים להתגודד בצפיפות סביב הדוכן, ולהכריח את המוכרים לנסות לבחור את מי לשרת באלגוריתם הוגן כלשהו. לאחר שאדם משיג את מבוקשו, כמובן, עליו לחדור את דרכו החוצה דרך אותם אנשים שבקרבם התגודד אך לפני רגע, רק שהפעם, על מנת להגדיל את האתגר, הוא מחזיק בידיו חמגשית עמוסה ללא מכסה. בהצלחה, אדם!

אך אם להתייחס לאוכל עצמו: אנשים יודעי דבר נוהגים לרוב להתייחס לחברה הדרוזית כחברה שמרנית. מה מפתיע אם כן לגלות שבכל הנוגע לשימוש בשמן במאכליהם הם אוחזים במדיניות ליברלית למדי: אינני חושב שהיה מאכל אחד מבין אלו שטעמנו, אשר לא היה מרוויח מצמצום כמות השמן שבו. הדבר בלט במיוחד בכרוב הממולא, שבאופן כללי היה חלש יותר מעלי הגפן הממולאים. גם נושא טמפרטורת המזון הוא מעט כאוב. ברורים לי האתגרים הלוגיסטיים שבשינוע מגשי עלי גפן תוך שמירה על חומם, ובכל זאת, קצת מאכזב לקבל אוכל פושר בחמגשית. אך למרות כל הקיטורים, חשוב לומר בבירור שאת רוב המאכלים בדוכן בהחלט ניתן להכתיר, מבלי להשפיל מבטך, כטעימים. עלי הגפן היו במרקם ובחמיצות נכונה; סלט הטבולה, על אף שהיה שמח לערות לקרבו עגבניות (נו, באמת. רק מלפפונים?), היה רענן כנדרש; האורז עם החצילים עורר בנו חשד מסוים, ולכן פנינו למג'דרה שאכן הוכיחה עצמה כבחירה מוצלחת; והכרובית ברוטב טחינה, שכנראה זכאית לתואר המנה המצטיינת, היתה מדוייקת ביותר: הטחינה אכן הדגישה את מלוא החן שבטעמים הכרוביתִיִים. מה חבל שהביקוש הרב גרם לכך שהיא נגמרה די מהר.

שכחנו להביא מצלמה, אז נאלצנו להשתמש במצלמה העלובה של הסלולרי, ואז גם שכחנו לצלם, ונזכרנו רק כאשר נשאר מעט סלט טבולה.

המחירים שווים לכל כיס: יש שני גדלים של חמגשיות; הקטן מבין השניים עולה 15 שקלים, ומכיל כמות אוכל שבהחלט מספיקה לאדם רעב. הגדול עולה – שימו לב לעבודה הנהדרת של מחלקת המחקר של הבלוג – יותר כסף, ומכיל כמות שיכולים להתחלק בה שני אנשים. הדוכן גם מציע בנוסף לימונדה, גרגירי חומוס ופול ופיתות דרוזיות על טאבון, אם כי אותם לא בדקנו.

הדוכן הדרוזי הוא בלי כל ספק המוצלח ביותר מבין כל המקומות שנסקרו. מה מייאש אם כן, שהאופציה הסבירה ביותר בטכניון זמינה, למרבה הצער, רק יום אחד בשבוע: יורחבו צהרי יום ד' גם ליום ג', לאלתר. ואולי לא.