משאיות או לא להיות

מבחר האוכל המוצע לסטודנטים במכון הטכנולוגיה של מסצ'וסטס רחב למדי: בית הסטודנט עמוס לעיפה באוכל מסוגים שונים — דאנקן דונטס, סאבווי, פיצה, דוכן אוכל יפני (שמוכר רק סושי ודברים בטעם טריאקי), אוכל הודי ואפילו דוכן אוכל "מזרחי" (פלאפל, שווארמה, קבב וכו'. אבל שווארמה אינה שווארמה, וקבב אינו קבב). ובמסדרונות הקמפוס פזורות קפיטריות שונות במחירים משתנים. המבחר גדול, ובמחיר סביר של 5-8 דולרים, אפשר לאכול ג'אנקפוד סביר למדי. אבל אני רוצה דווקא להתמקד בתופעה אחרת: משאיות-האוכל של רחוב קרלטון.

משאיות האוכל של רחוב קרלטון

אם תגיע לרחוב קרלטון, בשוליים המזרחיים של הקמפוס, בשעות הצהריים תמצאו ארבע משאיות צבעניות, ועשרות סטודנטים מתגודדים סביב כל אחת מהן. את "פלאפל ירושליים" לא דגמתי. בהתחלה זה נראה לי מטופש לאכול שם כשיש כל כך הרבה אוכל חדש לטעום. וכשהתחלתי להתגעגע לחמודי, הביקורות של חברי הישראלים הרחיקו אותי. אם כך, נשאר לנו לדון בשלוש המשאיות האחרות.

נתחיל מהבעיות המשותפות לכל משאיות האוכל: הן נמצאות בחוץ, כך שבעודך מחכה בתור אתה חשוף לרוחות השמים (ולגשם. מה שקורה הרבה. ולפי התיאורים של המקומיים, גם לשלג. ולהרבה קור בחורף). הן אינן כוללות מקומות ישיבה כך שצריך לקחת את האוכל ולאכול אותו במקום אחר. בימים יפים זה לא בעיה — יש מסביב הרבה דשא ועצים חביבים שאפשר למצוא תחתם מקלט מהשמש. אבל בימי גשם זה אתגר של ממש, ולו בגלל שלכל שאר האנשים שמחפשים מקום לשבת בו — יש אותה בעיה.

קלובר

משאית האוכל של המאה ה-21! בעודך מחכה בתור ומתקרב למשאית, אחד הדיילים שאופף את התור ניגש אליך ושואל מה תזמין (באנגלית ברורה!). הוא מזין את פרטי ההזמנה (והשם) ישירות לאיפון שלו, וגם מאפשר לך לשלם באשראי (!!). אם רצית לשלם באשראי ומכונת האשראי שלהם לא עובדת באותו יום (קורה די הרבה, משום מה), הוא אפילו יציע לך לשלם בפעם אחרת.

שלושה טבחים עמלים בתוך המשאית על הכנת המנות: פלאפל, טופו ברוטב ברביקיו, גרסא מקומית לסביח ("Egg and Eggplant") וכיוצא באלו מנות צמחוניות הגודשות פיתה (מוצלחת יחסית למה שתמצא באזור בוסטון) מקמח מלא.  כשהמנה שלך מוכנה לאחר כדקה או שתיים, אחד הטבחים יקרא בשמך ויגיש לך את המנה שביקשת. עמ זאת, עם 6-7 אנשי צוות וציוד היי-טק מתוחכם, בקלובר עדין לא מגיעים להספקי מילוי-פיתה של חמודי אחד.

למען האמת אני נוטה להדיר את רגלי מקלובר: פלאפל בינוני במחיר של אוכל אמיתי (5 דולר, קצת יותר משווארמה-בפיתה אצל חמודי), מגוון תחליפי בשר וביצים אף פעם לא עשו לי את זה. אבל קלובר כנראה יהיה הבחירה הראשונה שלכם אם אתם צימחוניים ו/או שומרי כשרות.

חוזה'ס

כשניגשים למשאית Jose's, שמגישה אוכל "מקסיקני", נראה במבט ראשון כי אין תור: הקופה פנויה, וקופאית במבטא מקסיקני כבד שואלת מה תרצה. כשאני מבקש "בוריטו עם בשר טחון" היא שואלת את השאלה (שלקח לי כמה שבועות להבין מה היא אומרת בדיוק): "Black beans or green fried beans?". אחי תקופה ארוכה שבה פשוט ביקשתי ממנה לבחור באקראי למדתי להזמין "Green Fried beans". חמישה דולרים מחליפים ידיים, ועכשיו מתחיל החלק הקשה:

התור הארוך למדי נאגר בהמתנה למנות: שני מקסיקנים חרוצים עובדים במרץ על ההכנה ומדי דקה לערך כורז אחד מהם משהו כמו "שרדד ביף אינצ'ילדה, בלק בינס" (במבטא מקסיקני כבד, כבר אמרתי?) ואז האדם שמנחש שהוא הבא בתור (והבין מה כרז המקסיקני) ניגש ולוקח את המנה שלו. כן, מנחש. מאיפה אני אמור לדעת אם עכשיו ה-"צ'יקן טאקו, גרין פרייד בינס" הם שלי ולא של החמישה שהזמינו לפני?

התור הוא בכלל סוגיה כואבת: קצב הגשת המנות איטי ובשעות העומס במהלך הסמסטר, זמן ההמתנה יכול להגיע גם לחצי שעה ויותר. וכל זה, אחרי שכבר שילמת, כשכבר מאוחר מדי לקחת את כספך למקום אחר. אז מחכים.

אבל כשמגיעה המנה הכל נשכח: טורטיה גדולה למדי עטויה נייר כסף, מונחת בתוך חמגשית קלקר. הטורטיה עוטפת, כמו לאפה בשווארמיה חיפאית רגילה, הרים של בשר בקר טחון, אורז, שעועית שחורה, מעט ירקות, גואקמולי ושמנת חמוצה. הטורטיה דקה להפליא ואורזת את כל הדברים הטובים הללו ביחד, בלי להעיק, ובלי להיות דומיננטית מדי. הרטבים והמילויים מעורבבים ביחד בצורה לא אחידה מדי, כך שכל ביס מהבוריטו מרגיש כמו תערובת שונה למדי של טעמים, כך שהבוריטו אומנם גדול למדי, אך לא משעמם ומחדש לאורך כל הארוחה.

בנוסף, החמגשית מכילה גם ערמה של "דוריטוס", קצת אורז, משחה חומה לא כל כך מזוהה, אבל טעימה למדי (זה ה-"Green fried beans" שבחרנו בהתחלה), ואם תרצה גם סלסה ("אדומה" או "ירוקה") בדרגות חריפות משתנות.

חוז'ס. משאית צהובה, דלפק קטנטן.

מנה טיפוסית בחוזה'ס: בוריטו (הפעם: עם מולה), שעועית-ירוקה-מטוגנת (זה הדבר החום מאחורה) וקצת אורז.

בסיכומו של עניין, חוזה מציע ארוחה טעימה להפליא ומשביעה מאוד, למי שמוכן לחכות בטור כמות מגונה של זמן.

מומוגוז

זוהי כנראה הותיקה בעגלות האוכל — בתחילת החודש, הם שינו שם (עד לפני מספר שבועות קראו להם "גוזברי"), קנו משאית חדשה (אדומה ונוצצת) ופתחו אתר אינטרנט לרגל חגיגות העשרים. הם גם הציעו "כל הארוחות באוקטובר חינם", למי שלקוח שלהם במשך 20 שנה, ואני, כמו ישראלי טוב, תהיתי איך הם בודקים דבר כזה.

המשאית של מומוגוז -- תפריט ודלפק

מומוגוז מציעים מה שנראה כמו אוכל אסיאתי גנרי — אני לא יודע אם זה "סיני", "יפני", "תאילנדי", "קוריאני" או פשוט אוכל של אמריקאים-מלוכסני עיניים. אבל הדבר המפתיע הראשון שנתקלים בו כשמגיעים למומוגוז הוא התור:

הוא פשוט רץ — בפעם הראשונה, הלכתי עם חבר למחלקה, ורק בגלל החברה הסכמתי לעמוד בתור שנראה כאילו הוא מכיל 50 אנשים. אבל תוך דקות ספורות התור הזה נגמר ומגיעים לעיקר: הפעם, סינית מבטא כמעט בלתי אפשרי שואלת מה תרצה, אתה בוחר פריט-ג'יבריש אקראי מתוך התפריט ומנסה לנחש איך הוגים אותו נכון ("צ'יקן פאד-טאי" זה עוד סביר, אבל איך לעזאזל הוגים נא-גאונג?), וכעשר שניות אחרי שארבע וחצי הדולרים שלך יושבים לבטח בקופה (חמישה דולרים אם אתה רוצה את המנה שלך עם אורז מלא), מונחת על הדלפק חמגשית קלקר, וסינית אחרת מפנה אותה אליך.

מנה טיפוסית ממומוגוז -- ערימת אורז, ערמת בשר וקצת ירקות.

בתוך החמגשית הארוחה "סטנדרטית" — ערמה של חסה וגזר, עליה ערמה של אורז, נודלס או איטריות אורז ובסיכומו של העניין עוף, בקר, חזיר או טופו, באחד משישה-שבעה טעמים או צורות הכנה. למרות שרוב הזמן אני נצמד לעוף (הבקר שלהם קצת סיבי, חזיר הוא אכיל אבל לא כוס התה שלי, ואני מעדיף בשר ולא בשר בכאילו, תודה), המנות עדין מגוונות למדי ושונות מספיק זו מזו כדי שהן לא ימאסו מהר מדי.

מומוגוז מציע מגוון גדול למדי של ארוחות משביעות (ולו בזכות הר האורז, למרות שגם כמות הבשר סבירה), עם תור שרץ!

אם אתם מזדמנים לקיימברידג', משאיות האוכל הם כנראה המקסימום, מבחינת טעם ושובע-לאורך-זמן, שתוכלו להשיג עבור מחיר סביר. לכל אלו שרגילים להביא אוכל מהבית — איכשהו, משאיות האוכל מנצחות גם את זה.  והאפשרויות — הן מגוונות מספיק כך שברחוב אחד ניתן למצוא מגוון גדול יותר מבכל המוסד-הטכנולוגי-לישראל החביב עליכם. לפחות בעידן שלפני בית הסטודנט.

רונן אברבנאל הוא שליח הנדסת מזון ל-MIT, ובקרוב לפרו.