מאחורי המדרגות מסתתרות המון לזניות

העולם כמרקחה. בצפון אפריקה נופלים משטרים רודניים, בויסקונסין נלחמים האיגודים המקצועיים על זכות הייצוג שלהם, ובטכניון פועל בית הסטודנט במלוא המרץ כבר שבועות שלמים: סניפי בית הקפה "קפה קפה", רשת ההמבורגרים "בורגר ראנץ'" והתאילנדי ששכחתי את שמו (ולא משלמים לי מספיק בשביל לעשות תחקיר) לא נעלמו מעיננו, ואת חלקם (החלק שאינו בורגר ראנץ') אל נכון נבדוק בשבועות הקרובים ועוד נכתוב עליהם (כמובן שהאופציה לפוסטי אורח מאת קוראינו פתוחה תמיד).

ביחד עם העסקיות החדשות של מנדרין, שכוללות המבורגר-דג ועוד משהו עם דג (אינפלציית הדגים הזו מעלה תהיות: האם עובדי מנדרין שדדו משאית דגים, או קנו אקווריום במטבח?), כל השפע הזה חותר תחת הנחת היסוד שעומדת בבסיס הבלוג, הלא היא שהאוכל בטכניון גרוע ואנו כאן כדי ללעוג לו. סוף סוף, איש לא הכשיר אותנו לכתוב ביקורות הוגנות ומאוזנות. אך לא ניתן לפסול את האפשרות שהשיפור הדרמטי בכמות ואיכות האופציות לארוחת צהריים היא פועל יוצא של ביקורת הברזל הבלתי מתפשרת שהנהגנו כאן במהלך השנה וחצי האחרונות.

על כל פנים, בזמן שכל הטוב הזה מתרחש, עומס הלימודים מקשה עלינו לעמוד בשגרת העדכון של הבלוג. בעוד שלאכול מוכרחים, עדכון הבלוג נדחה ונדחה עד לתקופות רגועות יותר, אשר כמעט ואינן מגיעות עוד. לו רצינו, ניתן היה לעשות מהחדלון אידאולוגיה, ולהצהיר שכוונת מכוון עומדת מאחורי העיכוב בהעלאת הפוסטים: הרי אין דין מזללה תאילנדית שנפתחה אתמול כזו אשר פועלת חודשים על גבי חודשים: כל זב-חוטם יכול להקפיד ביום ראשון שהנודלס יהיו אל-דנטה, הירקות יהיו פריכים, הבשר יהיה עסיסי והמונוסודיום גלוטומט יהיה אומאמי, אך מקצוענית אמיתית היא להמשיך בכך לאורך תקופה ארוכה.

וכעת, לאחר ההקדמה המתנצלת והמתארכת, נוכל להתחיל לדבר על הקפיטריה של פיזיקה שאותה פקדנו אי-שם בדצמבר. לא, הפעם לא מדובר על דוכן הפיצות והקפה, עליו כתבנו בפעם שעברה (ושמוסיף להיות באיכות טובה מאוד: הקפה המוגש שם הוא כנראה המוצלח ביותר שתמצאו בטכניון, הפיצות והפוקצ'ות מוצלחות מאוד). במורד המדרגות אך קרוב מאוד פועלת בשעות הצהריים קפיטריה המגישה ארוחות צהריים חלביות מעט יותר עשירות.

לא מעט פעמים עברתי באיזור הקפיטריה, וכמעט בכל פעם מגשי הלזניות המהבילים המציצים מתחת למדרגות משכו את מבטי. אך עוד לאותו יום לא עלה בדעתי לתהות לעומק על קנקנו של עמק הלזניות. אסתטיקת ההגשה, נקדים ונאמר, אינה מן המשובחות. על מגשי פלסטיק פשוטים שוכנים קעריות סלט ומרק בעלי שיק של חדר אוכל קיבוצי משנות ה-50, רוצה לומר פריטים שאפילו היפסטרים כבדים לא יחשיבו אותם לוינטג'. תדמית אורח החיים האורבני והמודרני שמנסות לשדר רשתות כמו "גרג" או "מנדרין" ניגף כאן אל מול הפשטות הפונקציונלית.

אך מעבר לשטחיות החיצונית מתגלה אופציה סבירה ביותר לארוחת צהריים: תמורת 25 שקלים, תוכלו להנות מארוחת צהריים הכוללת (לשון התפריט) "תבשיל", סלט ושתייה; סוגי התבשילים מהם ניתן לבחור הם (כמובן) לזניית חצילים, לזניית פטריות (חילוקי דעות נרשמו בשאלה האם מדובר בפטריות מקופסה, שכן לא הזמנו את המנה ונאצלנו להתבסס על עדויות ראייה מבלבלות בלבד. נעה טוענת שהיא ראתה ארגז פטריות במטבח, אך אני, בכל אופן, למדתי להיזהר ולחשוד בכל מקום בטכניון אשר מתיימר להגיש פטריות), פסטה כלשהי שנשמעה מבטיחה אבל נגמרה בשעה שהגענו, ו"מנת היום" המיוחד: שעועית מקסיקנית עם אורז. בנוסף, בתוספת של כמה שקלים ניתן גם לקבל מרק.

הזמנו את לזניית החצילים ואת השעועית עם האורז: הלזניה היתה טעימה, אך היתה יכולה להיות חמה יותר. מנת השעועית, לעומת זאת, היתה חמה מאוד וחריפה במידה שמצד אחד, גורמת למנה להיות בעלת נוכחות, ומצד שני מאפשרת להמשיך לתפקד ביום הלימודים. ביחד עם המנה קיבלנו כפית של סלט אבוקדו מאיכות סבירה בהחלט – חבל רק שהכמות הזערורית לא אפשרה באמת להנות ממנו כראוי. הסלט אשר הוגש לצד המנות היה פריך ורענן אך מעט תפל. בתחום השתייה, זכינו לבחירה המרגשת בין נבלה ובין טריפה: לימונדה בתרכיז מלאכותי או מיץ אשכוליות אדומות מתרכיז מלאכותי. קשה היה שלא להצמטרר מקריאת הכתובת על הבקבוק: "מכיל עד 12% פרי". משקאות כה נחותים ורוויי סוכר אינם מכבדים אף מוסד.

הקפיטריה בפיזיקה, יש לסייג ולומר, היא מסוג המקומות אשר נבנה על קהל לקוחות נאמן ויומיומי: מעט קשה מביקור בודד להעריך את היתרונות והחסרונות שלה, ושוכני-קבע בפקולטה בפיזיקה, אשר סועדים בה באופן יומיומי או למצער רב-שבועי וודאי יוכלו לפרט יותר על סוד משיכתה: כאופציה חד-פעמית לארוחת צהריים אמיתית, מזינה וזולה היא מספקת את הסחורה, חרף הביקורת. וגם יש יופי של קפה ליד.

כימיה פיזיקלית

הקוראים האדוקים של הבלוג ודאי הבחינו באובססיה הקלה שיש לכותביו עם בית הסטודנט. אנו עוקבים בשקיקה אחר הפרסומים השונים אשר מכריזים מדי מספר חודשים על פתיחתו. אין לדעת האם זו תוצאה של מגוון האוכל אשר הוא עתיד להציע, או בתאוות השררה שלנו אשר גורמת לנו לשוות בעיני רוחנו את אירוע הפתיחה היוקרתי בו נלבש טוקסידו, או שמלה, ונצעד על השטיח האדום ביחד עם שלום זילוני בעוד רב המלצרים מציע לנו מתאבני בורגר-ראנץ'.

אי-שם בתחילת תקופת המבחנים החלטנו לתהות על קנקנו של הרחש אשר עולה לאחרונה בפורומים שונים בנוגע לסטטוס פתיחתו של הבית. ובכן, לא נותר לנו אלא לבשר בחגיגיות שבית הסטודנט אכן נפתח; הבניין, שכפי שהיטיבה לתארו נעה, מתהדר בארכיטקטורה של שדות תעופה, כולל שלל קומות ומפלסים, מתוכן אחת כוללת מינימרקט וחנות מתנות, ושלל פועלים אשר בונים או מנקים את שאר החנויות. עד מהרה הבנו שעל אף חדר הישיבות המפואר בקומה השנייה, או אולם הקולנוע הסגור בקומה השלישית, אוכל לא נראה כאן ולכן מוטב לחפש מקום אחר לסעוד בו.

לאחר ההקדמה המפרכת הזו, הגענו לקפיטריה בבניין פיזיקה. קפיטריה זו, כך מסתמן, היא סוד שמור במיוחד: לא רק שהיא מקפידה שלא להתקרא באף שם, וכך למנוע מעצמה ליהנות מיתרונות המיתוג, היא שוכנת בפינה נסתרת, שבה מובטח שאדם שאינו שותף סוד לא יוכל להגיע אליה. כיוון שאנו בכל זאת בלוג תחקירים חושפני, אזרנו אומץ להיות, כך נראה, מבין הלקוחות הראשונים של הקפיטריה באותו יום (והיה מדובר בשעת צהריים מאוחרת).

פיצה עם זיתים שחורים ועגבניות. בצלחת פלסטיק, מה חבל. כהרגלנו, נתנצל על איכות התמונה הסלולרית.

תפריט הקפיטריה איננו מן העשירים. לבד מן הקפה והכריכים הסטנדרטיים, בולטות בו הפיצות והפוקצ'ות אשר כמובן עוררו את סקרנותנו. למרבה ההפתעה, שתי המנות היו מוצלחות למדי. הפיצה היתה דקיקה וטעימה, אם כי העובדה שהיא הונחה בחוץ זמן מה לפני רכישתה (אין לדעת כמה זמן) פגמה בטריותה, בטעמה ובתחושת ההיגיינה הכללית. גם ההגשה בצלחת פלסטיק מן הסוג הזול מאוד, יש לומר, איננה תורמת לאסתטיקה, והלא בפיצה אין לך דבר החשוב מן האסתטיקה.

פוקצ'ה עם גבינת עיזים ופלפלים קלויים. האם מה שנקרא בתפריט "גבינת עיזים", הוא, למעשה, לַבָּנֶה? אולי. מי יודע.

באשר לפוקצ'ה, תחילה נדחתה הזמנתנו בטענה ש"הבצק עוד תופח", אולם לאחר מעט הפגנת עקשנות צרכנית בריאה, התברר שדווקא ניתן לספק אותה. כמעין אנטיתזה לפיצה, בצק הפוקצ'ה היה בשרני ועשיר, בעל קרום פריך מבחוץ ורכות אוורירית מבפנים, כמו שצריך. הפלפלים הקלויים היו מעט קרים מדי (כנראה שהוצאו מהמקרר דקות לפני ההזמנה), וגבינת העיזים היתה בינונית אך לא הצליחה לפגום בהנאה. בסך הכל, הגם שלא מדובר בהברקה קולינרית מקורית במיוחד, המנה מצליחה לרענן ולהפתיע בנוף הטכיוני.

רמת המחירים בקפטריה זולה מן המצופה. נראה כי כאן פועל לטובתנו העדר המיתוג ואווירת השכונה הכללית. עם זאת, כיוון שלאחר ביקורת אוהדת זו אין ספק שאלפי קוראי הבלוג ינהרו לקפיטריה, אין ביכולתנו להבטיח שכך יישמר. מצד שני, בהתחשב בקצב חילופי הזכיינים בקפיטריה בפיזיקה, ובכך שעבר כחודש מהביקור בקפיטריה ועד כתיבת הביקורת (תקופת מבחנים, נו), אין ביכולתנו להבטיח שהיא עדיין קיימת.

יופי פקין

[פוסט אורח מאת עמית לוי]

"תה ואורז יש בסין", גורסים כולם, אך נדמה כי שלונסקי ומצטטיו הנלהבים לא הטריחו עצמם לאותה ארץ הנדחת (ובכן, עסוקים היו – אז כהיום – בענייניהם הבוהמייניים). הנוחת בשערי המעצמה המתהווה זוכה לגלות עולם קולינרי צבעוני, עשיר, מורכב, ושונה לא רק מהתפריט המערבי – אלא גם מאותו "אוכל סיני" המותאם לחך המערבי ברשלנות ושואב השראה דווקא מהמטבח התאילנדי ומטבחים אסייתיים נוספים, לאו דווקא זה הסיני.

בורות קולינרית ישראלית זו מקורה, אולי, בחוסר עניין, או בחוויה השלילית מהמסעדות ה"סיניות" של שנות ה-80 הזכורות לרע; מוזר הדבר אף יותר, בהתחשב בשכיחותם של מקורות יודעי דבר: שאלו, למשל, את ישראל אהרוני על המתכון שלו להונגשאו צ'יאדזה, או את גידי גוב על הג'יאודזה שאכל בדוכן בבייג'ינג.
קצרה היריעה, ואין זה המקום, לתלי-תלים של סיפורים קולינריים, שיפארו את המנות המוקפצות, האטריות בעבודת יד, הכיסונים המאודים, שיפודי השרצים החריפים וקומקומי התה הבלתי נדלים; נסתפק, לעת עתה, בדוגמה קצרה שאולי תעיד במידת מה על הכלל: הגלידות (הכוונה לשלגונים וקרחונים – ארטיקים וקרטיבים, ולא לגלידות א-לה 'אייסברג'. אלה שחשקה נפשם בגלידת שוקולד מריר בגביע ופל פריך, מוטב אם יסתפקו בגיחה קצרה לפריז, לעת עתה).

לא אשכח את הלקיקה הראשונה מהארטיק הירקרק, שעל עטיפתו גוונים ירוקים וכיתוב סיני. טעם חלבי קל ומתקתק התמזג בטעם מוכר אחר, כזה השייך לימי שישי בצהרים ולמסעדות פועלים סואנות – ארטיק בטעם פוּל, מסתבר. באופן מפתיע, שילוב הטעמים דווקא ערב לחכי! הגם שמדובר בחוויה רווית צבעי מאכל (אל הנוסעים לפריז מוטב כי יצטרפו אלה הסובלים מבעת-צבעי-מאכל וחומרים סינתטיים, בראשם מונוסודיום גלוטמט), הרי שממנה ואילך נפרץ הסכר. שעועית אדומה לרוב (והיה מי שניסח כלל ידוע בתחום הקינוחים: "אם אתה לא יודע מה זה – זה שעועית אדומה"), אפונה ותירס, כולם דרים בכפיפה אחת עם שמנת צמחית, מייצבים וקרח.

נהנינו משילובי השעועית האדומה, לעתים כפסים אדומים בארטיק ולעתים כמלית של ממש, ומטילון התירס המרהיב שצורתו כצורת תירס של ממש ולו ארומה בלתי ניתנת להכחשה של תירס; ביקורת צוננת יותר קיבל קרטיב האפונה, שלא היה ממותק מספיק והרגיש כמו מנה מרוכזת ולא מחוממת או מתובלת של… אפונה.

כמו כן נצפו טעמים מוכרים אך מתחומים קולינריים אחרים: קפה מר (טעם קפה מפתיע בדיוקו), מסטיק עלמה (נמאס כעבור נגיסה או שתיים), תה ירוק (מרענן!) וטארו (אותו ירק שורש סגול, אמורפי ובלתי צפוי, ממנו נמנענו בקנחנו).

לצד טעמי הקטניות והמנות העיקריות, נהנים הסינים גם מטעמים סטנדרטיים מעט יותר – בננה, מנגו, תפוח, אפרסק, תות ונוספים, והחביב עלינו מכל – פירות יער, בדמות שלגון-קרחון מדהים (קרטיב מבחוץ, גלידת יוגורט מבפנים).

והמחיר? למרבה המזל, גם בסין הפוסט(?)-קומוניסטית, המחירים עדיין זולים ונעים בין 1 ל-3.5 יואן (0.5 עד 2 ש"ח, לערך), מה שמאפשר נסיה וטעיה עד אין קץ בלא יסורי כליות תקציביים.
ולאלה מכם המחפשים את הטעמים המוכרים מהבית, אל חשש – תוכלו למצוא 'מגנום' ו-'קורנטו' לרוב, במחירים גבוהים מעט יותר (עד 5 יואן, כ-3 ש"ח).

סעו לסין, ידידי! מקררי גלידות עמוסים לעייפה רק מחכים לבואכם, מדגישים עוד יותר את צבעה האדום העז של השעועית; שלגוני אבוקדו נימוחים ממתינים שתקלפו אותם במסירות; וארטיק-קרטיב אחד, מלא בכל טוב, עדיין מצפה בכליון עיניים לדרישת שלום מעבדו המסור, לזכר שעותינו היפות יחד בשישוואנגבאנה המיוזעת.

[עמית לוי הוא שליח "הנדסת מזון" לסין]

על ספסל אחר, סל עם חומוס טחינה

לאור הנסיון המוצלח בפעם שעברה, החלטנו שוב לנסות את מזלנו באחד מן הדוכנים אשר מפציעים בטכניון אך רק בצהרי יום ד', והפעם בדוכן של חומוס זיו, חומוסיה חיפאית אשר בימים כתיקונם שוכנת, חכו לסוף המפתיע, במרכז זיו.

אך בניגוד לפעם הקודמת, שבה הסתערנו בהתלהבות על הדוכן הדרוזי בשעה 12:30 וחווינו מפח נפש עצום בדמות תורים לא מסודרים, דחיפות וצעקות, הפעם התכנסה מערכת הבלוג, עשתה חושבים וגיבשה טקטיקה מנצחת: לדחות את שעת ההגעה ל-14:00. ואכן, בשעה היעודה לא היה תור בדוכן והוא היה מוכן לקבל מיידית את הזמנתנו. יתכן שגם תרמה לכך העובדה שבאותו יום הופיע לראשונה בטכניון דוכן צ'וריסוס (מילה ספרדית שפירושה "דרך יקרה להגיד נקניקיות") אשר המה אדם (מחמת הנימוס, לא אציין את דעתי על אנשים אשר מבכרים לאכול צ'וריסוס).

אם אתם אנשים אשר נוחים להתלבט, ומסוגלים לבלות דקות ארוכות בהתלבטויות מה לאכול, הרי שדוכן חומוס זיו נבנה במדויק בשבילכם: זאת מכיוון שהוא מציע לצובאים על פתחו מנה אחת בדיוק: צלחת חומוס בינונית, יחד עם שתי פיתות וקופסת חמוצים קטנה, ב-20 שקלים. גודל המנה מעורר אי נוחות מסויימת: הוא קצת יותר מדי גדול עבור סועד בודד, לטעמי (אלא אם הוא או היא, אבל בואו נודה בזה, בעיקר הוא, מאוד רעב; וגם אם הוא מאוד רעב, אכילת כל כך הרבה חומוס היא חד גונית במידה מסויימת. אולי עדיף לאכול משהו אחר. לא צ'וריסוס), אבל קצת קטנה מדי עבור שני סועדים. נדמה כי השילוב האידיאלי עבור גודל מנה שכזה הוא מבוגר וילד, קהל יעד שאינו נפוץ במיוחד בטכניון. על כל פנים, אנחנו התחלקנו שניים במנה אחת.

[כאן, בבלוגים רציניים, היתה מופיעה תמונה. למרבה הצער, שוב שכחתי להביא מצלמה והתמונות שצילמתי בטלפון יצאו גרועות מדי מכדי להציגן בפומבי]

ובאשר לחומוס עצמו – ובכן, אינני חובב גדול של ז'אנר פואטיקת החומוס. לא תמצאו כאן השוואות לגרגרים הנימוחים אצל סעיד, המשאוושה המהבילה אצל אבו-חסן או החריף אצל אבו-שוקרי המקורי. אך גם חומוס זיו בהחלט לא אכזב. המרקם היה משחתי וטרי במידה המתאימה, והגרגרים השתלבו בו בצורה הרמונית למדי. החריף היה חריף במידה המתאימה (כלומר, לא שורף מדי עבור החך הרגיש), ורק כמויות השמן היו מוגזמות במידת מה. יצויין לטובה כי החומוס לא סבל מהבעייה הנפוצה שממנה סובל חומוס בקערה שנמצאת יותר מדי זמן בחוץ, קרי, הופעת כתמים צהובים יבשים ומכוערים על פניו.

לציון נמוך יותר זוכות התוספות אשר הגיעו עם החומוס: הפיתות היו פיתות-סופרמרקט סטנדרטיות לגמרי ולא מרגשות, והחמוצים הרגישו כאילו הם יצאו בזה הרגע מקופסת שימורים. לא היה בהם שום דבר חווייתי או מרגש. מעט יותר השקעה בנושא הזה, כמו פיתות איכותיות או זיתים תוצרת בית, היתה משדרגת פלאים את התוצר הסופי.

חומוס זיו, אם כן, הוא הפתרון הסביר עבור מי שרוצה לחיות בחיפה אבל להרגיש בדמשק. לא, רגע. זה משפט הסיכום הכי גרוע שאני יכול לחשוב עליו. נסיון נוסף: חומוס זיו, על אף מגרעותיו, הוא בהחלט אופציה שראוי לקחת בחשבון עבור ארוחות צהריים. לא תצאו מכאן עם חוויה עילאית ואלוהית מהסוג שאדוקי חומוס נוהגים לגרגר עליה: אין אלוהים מלבד אבו-חסן, וסעיד הוא שליחו. אבל גם זיו בסדר.

תגלגלו, נשמות

אחד הסטריאוטיפים הרווחים כלפי הטכניון, הוא היעדר האווירה הסטודנטיאלית שבו: אך מה רב המרחק מן האמת. סביר להניח שכל סטודנט בן-יומו מכיר את מוסד "צהרי יום ד'" (או, כפי שהוא נקרא אם אתה מעל לגיל 35 או מתחת לגיל 12: "הפסקה פעילה"): שעתיים פנויות ביום רביעי במהלכן כלל הסטודנטים יוצאים מהכיתות ומתרגלים שלל פעילויות שכוללות צפיפות או עמידה בתור. בין היתר, היות שהשעה דורשת זאת, מספר יזמים זריזים גילו את הפונטנציאל שבכמה אלפי סטודנטים רעבים, ומיהרו לפרוס את דוכניהם בקמפוס.

אחד הותיקים שבדוכנים הוא דוכן האוכל הדרוזי, אשר מגיש מיני מאכלים אופיינים לעדה. ביום רביעי האחרון החלטנו לשים נפשנו בכפנו, להאזין לשלשול המילולי הבלתי נסבל שייצר מנחה אירוע ה"טכנו-ראש", לפלס דרכנו בין המוני הסטודנטים שעומדים בתור לדוכן – רגע, אמרתי "תור"? תור זה נשמע מאוד מתורבת ובריטי כזה. לא, זה לא תור. אולי "ערבובייה" – ולנסות למלא את פינו במעט ממולאים.

אולי זה המקום להרחיב מעט על סוגיית התור: הדוכן מתחזק שיטת הגשה לא-מאוד-ייחודית, שמתבססת על שולחן ארוך שעליו מסודרים כמה העתקים זהים מאותם מאכלים, וכמה אנשי מקצוע שתפקידם למלא חמגשיות. מה חבל אם כן, שבמקום להסתדר בתור מסודר ולגשת כל פעם לאדם הפנוי הבא, בוחרים הנוכחים להתגודד בצפיפות סביב הדוכן, ולהכריח את המוכרים לנסות לבחור את מי לשרת באלגוריתם הוגן כלשהו. לאחר שאדם משיג את מבוקשו, כמובן, עליו לחדור את דרכו החוצה דרך אותם אנשים שבקרבם התגודד אך לפני רגע, רק שהפעם, על מנת להגדיל את האתגר, הוא מחזיק בידיו חמגשית עמוסה ללא מכסה. בהצלחה, אדם!

אך אם להתייחס לאוכל עצמו: אנשים יודעי דבר נוהגים לרוב להתייחס לחברה הדרוזית כחברה שמרנית. מה מפתיע אם כן לגלות שבכל הנוגע לשימוש בשמן במאכליהם הם אוחזים במדיניות ליברלית למדי: אינני חושב שהיה מאכל אחד מבין אלו שטעמנו, אשר לא היה מרוויח מצמצום כמות השמן שבו. הדבר בלט במיוחד בכרוב הממולא, שבאופן כללי היה חלש יותר מעלי הגפן הממולאים. גם נושא טמפרטורת המזון הוא מעט כאוב. ברורים לי האתגרים הלוגיסטיים שבשינוע מגשי עלי גפן תוך שמירה על חומם, ובכל זאת, קצת מאכזב לקבל אוכל פושר בחמגשית. אך למרות כל הקיטורים, חשוב לומר בבירור שאת רוב המאכלים בדוכן בהחלט ניתן להכתיר, מבלי להשפיל מבטך, כטעימים. עלי הגפן היו במרקם ובחמיצות נכונה; סלט הטבולה, על אף שהיה שמח לערות לקרבו עגבניות (נו, באמת. רק מלפפונים?), היה רענן כנדרש; האורז עם החצילים עורר בנו חשד מסוים, ולכן פנינו למג'דרה שאכן הוכיחה עצמה כבחירה מוצלחת; והכרובית ברוטב טחינה, שכנראה זכאית לתואר המנה המצטיינת, היתה מדוייקת ביותר: הטחינה אכן הדגישה את מלוא החן שבטעמים הכרוביתִיִים. מה חבל שהביקוש הרב גרם לכך שהיא נגמרה די מהר.

שכחנו להביא מצלמה, אז נאלצנו להשתמש במצלמה העלובה של הסלולרי, ואז גם שכחנו לצלם, ונזכרנו רק כאשר נשאר מעט סלט טבולה.

המחירים שווים לכל כיס: יש שני גדלים של חמגשיות; הקטן מבין השניים עולה 15 שקלים, ומכיל כמות אוכל שבהחלט מספיקה לאדם רעב. הגדול עולה – שימו לב לעבודה הנהדרת של מחלקת המחקר של הבלוג – יותר כסף, ומכיל כמות שיכולים להתחלק בה שני אנשים. הדוכן גם מציע בנוסף לימונדה, גרגירי חומוס ופול ופיתות דרוזיות על טאבון, אם כי אותם לא בדקנו.

הדוכן הדרוזי הוא בלי כל ספק המוצלח ביותר מבין כל המקומות שנסקרו. מה מייאש אם כן, שהאופציה הסבירה ביותר בטכניון זמינה, למרבה הצער, רק יום אחד בשבוע: יורחבו צהרי יום ד' גם ליום ג', לאלתר. ואולי לא.

לה מרמור

לא רבים יודעים זאת, אבל בשטחי קריית הטכניון מצוי סניף של רשת הופלים הארצית "לה גופרה". מיקומו אי שם בין הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול והפקולטה להנדסת מכונות, איננו נמצא בבית הגידול של אף אחד מכותבי הבלוג, אך בכל זאת ניצלנו את מעט הזמן אשר הצלחנו לפנות בעיצומו של הסמסטר על מנת לפוּש ולסעוד שם. למרבה הצער, זמן הנופש המוגבל עקב מחוייבויות אחרות (לימודים, מבחנים, בלוגים אחרים ובזבוזי זמן מסוג אחר), הוביל לכך שעד היום, מספר שבועות לאחר מכן, לא הגיעה הביקורת לכדי כתיבה.

הידעתם? על פי דרישות הכשרות, בין השעות 11:30-16:30 המנזה בשרית בלבד

תיאור הסניף באתר לה גופרה מציין, באחד המשפטים רבי-השגיאות שזכיתי לראות בשבועות האחרונים, כי "לצד המתוק והקפה בסניף מתאפיין בטוסטים וכריכים מיוחדים המיוצרים במיוחד עבור הרשת". מה חשקה נפשנו לטעום מעט מ"המתוק" הזה. דא עקא, אם משום מה שיוויתם בנפשכם כי סניף "לה גופרה" יכיל את הוופלים הבלגיים המפורסמים של הרשת – אחרי הכל, "לה גופרה" בצרפתית אומר בדיוק "הוופל" – אתם עתידים להתאכזב. לה גופרה שבטכניון איננו יותר מבית-קפה-סנדוויצ'יה מהסוג שראיתם כבר שוב ושוב: אותם סוגי קפה דלוחים, סנדוויצ'ים עייפים, טוסטים טרוטי-עיניים ומוזלי.

מוזלי.

בפאתי הסניף, פועל בשעות הצהריים מזנון בשרי אשר הגיש ביום הבדיקה שווארמה למיניה. אנחנו החלטנו לבדוק את המוזלי וטוסט גבינה צהובה, עגבניות, בצל ופטריות. בניגוד לתיאור הפסטורלי באתר הסניף, לפיו היה עלינו "לקחת הפסקה ולהתפנק עם קפה משובח עם שוקולד מיוחד…", החוויה עצמה היתה שבלונית עד אימים. הטוסט בילה בקלייה זמן בלתי סביר בכל קנה מידה, שכנראה מעיד על עייפותו של הטוסטר וזרזיפי החום הזעומים שהפלטות שלו משלחות בקרום הלחם. הפטריות, למותר כמעט לציין, היו פטריות-מקופסת-שימורים. היה עליי כמובן לדעת: המשפט היסודי של בתי הקפה הזולים קובע כי לעולם, ולא משנה מה, אין להזמין פטריות, וזאת מכיוון שמסיבה לא ברורה כלשהי, החוק עדיין מתיר לכנות את גוש הגומי הצמיגי שמתבוסס במיץ מלוח בתוך קופסת פח בשם "פטריות". ובכן, נאמר זאת כך: פטריות כמהין זה לא.

טוסט עם גבינה צהובה, עגבניות, בצל ופטריות. חשיפה: זהו כותב הבלוג.

המוזלי, מצד שני, היה בהחלט מה שניתן לכנותו בחוגים המתאימים, "עשיר", וכלל מלאי מגוון של פירות יבשים. נושא המוזלי, עליי לומר, מעורר אצלי תהיות: לא, לא מדובר ברטינה הטיפוסית על כך ש"זה לא אוכל", "זה מה שהאוכל שלי אוכל", או שלל רטינות לעגניות קרניבוריות-מאצ'ואיסטיות מהסוג הטיפוסי: אם הייתי כזה, לא הייתי בטכניון, נכון? התהייה המדוברת נוגעת בעובדה שכמויות היוגורט והגרנולה שמוכלת במנת מוזלי אחת היא מפלצתית למדי. על אף שמדובר במנה ביתית ופשוטה למדי – למעשה, ברגע זה חוצה "הנדסת מזון" את הקווים והופך לבלוג מתכונים; אם כן, מתכון למוזלי: קנו יוגורט. קנו גרנולה לפי טעמכם. ערבבו. – כמויות היוגורט שיצרוך אדם סביר בסיטואציות חברתיות הולמות איננה מתקרבת לזו המוגשת בבתי קפה.

כמויות יוגורט עצומות

מה לא מפתיע, אם כן; סניף "לה גופרה" בטכניון הוא כה סטנדרטי, כה עייף, כה דהוי, עד ששומה שגם הביקורת עליו לא תתעלה לגבהים הרצויים. שבענו די והותר מזנונים מן הסוג הזה. הבו לנו מן המקוריות ומן החידוש.

מתפרקת מנכסיה: מנסים שוב את קפיטריית הבריכה

התכנית המקורית היתה לבקר בבית הסטודנט המשופץ והמחודש על שלל מסעדותיו ובתי הקפה המובטחים שבו, על מנת לחגוג את פתיחת שנת הלימודים, כמו גם את סיום חופשת הקיץ של הבלוג. אך למרבה האכזבה, ועל אף הפרסום הרב, בית הסטודנט עדיין לא מכיל אף מסעדה פתוחה – הפסד שלהם, אגב, יש לי אוסף ענקי של שנקלים שהצטבר בארנק, ואם הם יאחרו לפתוח אאלץ להתחיל לחלק אותו לנהגי אוטובוסים – ולכן נאלצנו שוב להרחיק לכת עד לבריכה, לעוד מנה של בשר על האש בפיתה.

אחד הדברים הבולטים באיזור הבריכה הוא כמות השלטים הרבה, כאשר רובם כוללים את המילים "חל איסור חמור" על שלל דברים של מה בכך: חל איסור חמור לשבת עם בגד ים רטוב על הספות, וחל איסור חמור לתלות מגבות על הגדר, וחל איסור חמור לשים את הכיסאות מול יציאת החירום. ישנם סתם שלטים בעלי ניסוח מוזר, למשל השלט "גם חברים משלמים" שתלוי בגאון מעל לקופות, וישנם שלטים מעוררי מחשבה: למשל, השלט שמודיע שהכניסה לקפיטריה היא בלבוש הולם בלבד.

עכשיו, אני לא חכמולוג. סוף-סוף, אני מבין שהמטרה היא למנוע מאנשים להיכנס לשם בלבוש הבריכה שלהם, ואני תומך נלהב במדיניות: את הסנפירים היחידים בקפיטריה אני רוצה לראות על הדגים שבצלחת, ואת הספידו היחידי בקפיטריה אני לא רוצה לראות בכלל, תודה רבה. אבל, איך נאמר זאת בלי לפגוע, משפטים דוגמת "הכניסה בלבוש הולם בלבד" שמורים בז'רגון ההסעדה לסוג אחר של מקומות: כאלה שצריך להשקיע שכר לימוד שנתי כדי לבלות בהם ערב; כאלה שיקבלו אותך רק בבלאק-טיי, או למעלה מזה, והגיע הזמן שתקנה זוג נעליים בנוסף לסניקרס, בחור צעיר. כאלה שבמטבח שלהן אומרים לפעמים "לא שמת מספיק פטריות כמהין במנה הזאת. תוסיף עוד קצת". מכאן נמשיך בעדינות: מותר להסתכן ולנחש ש"שף חובב" המסתורי מהקפיטריה איננו פסבדונים של ז'ואל רובושון. יתרה מכך, מותר להסתכן ולנחש – האם הסרקאזם המר שלי מובן מספיק? אולי אתַגְבר אותו בזוג מקפים מפרידים – שהביקור האחרון של נציג מישלן בקפיטריה של הבריכה לא הסתיים במשפט "אני מוריד לכם כוכב בגלל הדשא הצהוב, אז תסתפקו רק בשניים". נדמה לי שהנקודה ברורה: כשקפיטריית סטייק-בפיתה מנסה להשתמש במשפטים של עילית הבישול, התוצאה צורמת.

לקפיטריית הבריכה יצא מוניטין של המקום האיכותי ביותר בטכניון, אך כנראה אין זו תולדה של שירותי ההסעדה שלה: רמת המחירים סובבת סביב התקן הנהוג בטכניון, אולי טיפה גבוה יותר, והמבחר איננו גדול במיוחד: מספר סוגי בשר שניתן לספור על אצבעות יד אחת, תוספות חמות הכוללות אורז, אפונה שלא בושלה כיאות, פסטה שמנונית וצ'יפס סביר ומספר סלטים סטנדרטיים: ירקות, כרוב, כרוב סגול, וכו'. המנה הקורצת ביותר, מבחינה פיננסית ומבחינת הטעם, היתה חזה-הודו, כך מתברר, בפיתה, יחד עם החומוס-צ'יפס-סלט המוכרים. בעיות תחזוקת הפיתה עליהן הלינה נעה בפעם שעברה עדיין מושלות בכיפה, וזאת על אף שהפיתה נראית מאיכות טובה. בשלב מסויים כל מבנה הפיתה קורס לתוך עצמו ומותיר את הסועד לנבור בשאריות מרוחות החומוס באצבעותיו החשופות. נתחי הבשר היו יכולים להנות מעוד מספר דקות על האש, אם כי בכל מקרה חזותם החיצונית מפתה הרבה יותר מטעמם בפועל. הצ'יפס, כאמור, היה סביר ותו לא, והסלטים היו מרעננים ומפתיעים לטובה, אם כי מוגזם לצפות מהם להחזיק מנה שלמה.

מנת "בשר על האש בפיתה", קפיטריית הבריכה

אז מה כן? מקור המשיכה של הבריכה הוא כנראה באקס-טריטוריאליות שלה; בעובדה שבניגוד לקפיטריות בלב מבני הלימודים, המנדרינים והגְּרֵגים למיניהם, היא איננה מהווה המשך רעיוני לחדרי הכיתות האפרוריים, מעין אגף נוסף שמאכלס את אותם האנשים ובאותה האווירה. הו לא; היא מתחם נפרד בלב הקמפוס, שורצת אורחים חיצוניים, טבולה בנוף הדשא והמים שמרומם את הנפש וממריץ את הגוף: היא שינוי אווירה, יציאה מהשגרה, קפיצה לעיר הגדולה. חכמת אנשים מלומדה היא שדעתם של אנשים משתבשת עליהם קמעא כשהם אינם בסביבתם הטבעית, ויתכן שזה הגורם להערכת-יתר של נתוני הקפיטריה בבריכה, או לחילופין, להערכת-חסר של שאר מקומות ההסעדה בקמפוס. זאת, או שנקודות הזכות של הקפיטריה בבריכה שהוזכרו לעיל מצליחות לחפות על האוכל הבינוני. ואם זה המצב, קבלו-נא את ההמלצה האולטימטיבית: ישיבה בשולחנות קפיטריית הבריכה מבלי להזמין אף מנה. חסר נימוס אלמנטרי, אמת, אך בהתחשב במספר השולחנות הפנויים קשה להאמין שלמישהו יהיה אכפת, כל עוד תעשו כן בלבוש הולם, כמובן. עשו זאת! זה חו"ל באמצע היום. וואקאנס באמצע הסמסטר. החוויה מרנינה.

לבנה בטעמים

לרגל חופשת הקיץ המזדחלת ובאה, החלטנו להרחיב מעט את תחום הסיקור ולאכול – אני מקווה שאתם יושבים – במוסד קולינרי שאיננו נמצא בגבולות הטכניון.

בערבו של יום קיץ מיוזע למדי סעדנו במסעדת "פתוש" (או כפי שהם מתעקשים לכתוב זאת, "פאטוש") אשר במושבה הגרמנית. המסעדה מתהדרת בתפריט ערבי-יאפי; רוצה לומר, במקביל למנות מסורתיות ואותנטיות, מהז'אנר המכונה "מזרחי" (סמבוסק למיניו, סלט טבולה, לבנה) תוכלו להנות מכל התפריט השבלוני המגדיר בר-קפה-מסעדה בישראל המודרנית: האספרסו נחלט, הקפוצ'ינו מוקצף, הקוקטיילים משתכשכים בכוסיות והעלעלים מתפנפנים בצלחות.

ולכל הרב התרבותיות והנאו-מודרניזם הנפלא הזה, מצטרף הניסוח המשעשע של התפריט, שמעניק לכל מנה את התוספת "בטעמים": כך, ניתן למצוא קפה בטעמים, קפוצ'ינו בטעמים, לבנה בטעמים, ועוד ועוד דברים אחרים שבאים בטעמים. כך, לאחר שביקשתי מהמלצרית את הקפה שלי "בלי טעמים" (כלומר, ללא כל תוספים מיותרים שישווּ לו טעם של וניל, או של אגוז לוז, או של אגוז קוקוס) נמלאתי חשש שהיא תקבל את בקשתי כפשוטהּ, ותביא אל השולחן כוס מים קרים ("ביקשת בלי טעמים, נכון?").

בארוחתנו השתדלנו לקבל רשמים הן מהמנות ה"מסורתיות" של המקום, והן מהמודרניות יותר. משקאות הקפה הקר שהוגשו במקום היו מרשימים בצורתם, אך סבלו מטעם חלש, מה שהוביל למשקה מנומנם למדי. בנוסף, על אף כי אינני איטלקי מבית ושמי האמצעי איננו ג'יובאני, אינני סבור שברירת המחדל בהזמנת קפוצ'ינו קר צריכה לכלול הררי קצפת מתקתקה על פניו. יתרה מכך, בקצפת על פני קפוצ'ינו לוהט ישנו משום ניגוד מענג, כמעין לוליטה קולינרית: מפל טמפרטורות על החך והשפתיים שמוביל לשידור מסרים כפולים ופתייניים במורד הגרון; אבל קצפת על פני קפוצ'ינו קר היא סרת טעם מאותה סיבה שלחם בפיתה הוא סר טעם.

בשעה שהרעב החל לזקוף את ראשו, החלטנו לנסות לבנה (בטעמים) פלפל ושום. ה"טעמים" התגלו כערימת פלפלים קצוצים ושום כתוש אשר נחה לה בבריכת שמן זית בלב הלבּנה. השום הכתוש הטרי והחשוף לכל פקעית-טעם תועה היה קצת יותר מדי עבור חלקנו, אולם חובבי שום מושבעים לא ימצאו בכך בעייה. הלבנה עצמה מעיזה וחמוצה במידה הדרושה, מבלי להתחנף. אך על אף זאת, היה קצת מאכזב לקבל עם הלבנה פיתות תעשייתיות סטנדרטיות, ולא פיתות תוצרת בית איכותיות יותר. הפיתות הרגילות מעניקות תחושה של לבנה מקופסא, דבר שלא מוסיף כבוד לכל המעורבים.

לקינוח, החלטנו להעביר את טעמי השום בכנאפה. הכנאפה של פתוש, וזאת יש לציין לזכותה, איננה כוללת את הרכיב המסתורי בצבע כתום-זרחני שנוהג לכסות כנאפות ממגוון יצרנים אחרים; כל רכיביה גלויים ופשוטים: אטריות הקדאיף מטוגנות עד פריכות בשכבתן החיצונית, גבינת העזים מומתקת כבדעי, ושברי הפסטוקים מעטרים את חלקו העליון של המאפה. הטרוניה היחידה נוגעת לכמויות החמאה הגדולות שמותירות שייריהן בכל מקום, וגרמו לי בסיום אכילת המנה לצורך דחוף לנשנש עלי בייבי, למען שלום הגזרה. יצויין לחיוב כי המנה מתומחרת באופן זול למדי (22 שקלים לצלחת בינונית של כנאפה, בכמות שהספיקה לחמישה אנשים שאינם אכלנים גדולים או חובבי-מתוק מושבעים [יתכן שחלקם כן, והם פשוט התביישו מהשאר]).

ישנם אנשים שבשבילם "אוכל ערבי" פירושו כמויות עצומות של בשר שנצלה טוב-טוב על האש ומושם בשיפודי מתכת. לאנשים אלו לא הייתי ממליץ לבקר ב"פתוש": זהו המקום לאלו מכם שמחפשים אוכל מתוחכם ועדין יותר, המותיר תמיד אופציית נסיגה לתפריט בית הקפה הישראלי הסטנדרטי, אם לא ימצא מישהו דבר אשר ישביעו בגזרה האוריינטלית יותר.

פאטוש, שדרות בן גוריון 38, המושבה הגרמנית, חיפה.

נס על מים

הרעיון לשתות אייס קפה בבריכה נראה בתחילה מופרך. הלא כל המטרה בבואנו לשם היא לעסוק בפעילות גופנית  ולהשיל את תוצאות הזלילה האחרונה. מאי נפקא מינה, אם כן, אם רגע לאחר מכן הולך אדם ומערה לקרבו את כל הקלוריות אותן שרף בדמות משקה סוכרי ושמנמן.

אך במחשבה שנייה, נגיע למסקנה שזהו השילוב האידיאלי. הלא רק פעילות גופנית כגון שחייה תמרק את מצפונו של אדם העומד ביודעין לשתות אייס קפה ומודע להשלכות. כפי שידוע כי ערכם הקלורי של מאכלים שנאכלים באין רואה הוא 0, כך גם הערך התזונתי של כל דבר מזון שנצרך לאחר פעילות גופנית משתפר פלאים, או לכל הפחות בטל בשישים. או בשפה קצת פחות מתפתלת ומכובסת: עזוב אותך עכשיו מדיאטה, הרגע הייתי בבריכה ואני צמא טילים, למה כל הכלור הזה לא בא לי טוב.

ואם כבר עלה נושא הכלור, אזי תשמחו לדעת שבניגוד לחששות המוקדמים מתברר שמערכות הסינון של הבריכה ושל מכונת האייס קפה הן נפרדות, והאייס קפה בבריכה לא מכיל טיפת כלור. כבר התחלה טובה, אז זה כלום לעומת העובדה המדהימה הבאה: בבריכה האייס קפה נמכר בכוסות קטנות, תמורת סכום של חמישה שקלים. תפקידו של משפט זה הוא ליצור מרווח זמן להתאוששות באמצע הטקסט, כיוון שאני מתאר לעצמי שבשלב זה הלסת שלכם שמוטה ואתם פוערים עיניים כמסרבים להאמין. חזרתם? יופי.

כזכור, בפוסט הראשון בפרוייקט האייס קפה התלוננתי מרה על המחסור בגדלי כוסות נורמליים בתחום האייס קפה, והנה באופן פלאי העולם מתיישר על פי רצונותיי ודיווחים על כוסות אייס קפה בגדלים קטנים צצים כפטריות אחרי הגשם. כבוד.

בכוס הלא-מעוצבת והחסרת-כל-לוגו, שוכן אייס קפה במרקם מעט מימי מהמקובל. עובדה זו מהווה חסרון לאלו מכם שאוהבים את הקפה גוּשי ועשיר, וגם יוצרת תחושת בהילות תמידית הנובעת מהעובדה שנדמה שהאייס קפה נמצא בשלבי המסה מתקדמים (הוא לא. זה המרקם הטבעי שלו), אך יחד עם זאת מונעת את התופעה הנפוצה שבה כל טעם הקפה נמצץ דרך הקשית ואתם נשארים עם גוש קרח תפל.

מלבד זאת, אין מכסה וכמות הסוכר סטנדרטית. המחיר לכוס בינונית (11 שקלים) גבוה מעט מהממוצע, אך שמעו לעצתי ובחרו בכוס הקטנה.

450 קילו צ'יפס

"מה עוד?"

בהיכנסכם לקפיטריה בהנדסה אזרחית, היו דרוכים. חשבו מראש. תכננו, ואל תיכנסו כלאחר יד. המחשבה וההרהור מה לאכול, אותו תהליך מחשבתי שמלווה אתכם באופן יומיומי (או, אם אתם גרגרנים ופרעסערים כמונו, על בסיס שעתי), חייבים להתבצע בחופזה, שכן תוך מספר שניות תאלצו לקבל החלטות קשות.

באופן שמזכיר יותר מכל את הסופ-נאצי מאותו פרק של סיינפלד, נהנות העובדות לצעוק על הממתינים בתור "מה עוד?", בעוד האחרונים עסוקים בהתלבטויות והתחבטויות באיזה מנות לבחור. ביחד עם רעשי המטבח, התוצאה היא קקפוניה צורמת של רעש בלתי נסבל; וזוהי, כמובן, איננה הסביבה המתאימה לשום דבר, קל וחומר להחלטות הרות גורל כמו מה לאכול לצהריים. בחרת מנה בשרית? יופי. מה עוד? תפוחי אדמה. מה עוד? סלט. מה עוד?

מה עוד? מה עוד. מה עוד איננה שאלה של מה בכך. כמו שאומר לארי דייויד באחד מפרקי "תרגיע" לגברת אשר מנצל לרעה את זכות הטעימה שלה, כולנו היינו רוצים לנסות הכל. אבל צריך לבחור. מה עוד היא שואלת. הייתי רוצה שיהיה קצת פחות חם, שיתחלף ראש הממשלה ולקבל 100 בכל המבחנים. אה, זה אין לכם? אז אורז.

גם האוכל איננו מן המשובחים שנטעמו: מנת הגולש היתה כה דהויה וחסרת טעם, עד כי התעורר החשש שבעצם לא מדובר בבשר אמיתי, אלא בתבשיל שנרקח מירקות נשכחים ואבקת מרק. הפסטה היתה מימית וסתמית עם רוטב בלתי מורגש, וגולת הכותרת היה הדג המטוגן: דג מטוגן, חברים, בגרסתה המוצלחת, היא מנה טעימה ומושחתת עד כדי פלצות. כשמכינים זאת נכון, בשר הדג הופך נימוח ורך ואילו הציפוי פריך ומתפצח בפה בהנאה רבה. בגרסת הקפיטריה בהנדסה אזרחית, לעומת זאת, היתה זו מנה בעלת מרקם סולייתי ומדכא; כאילו שני החלקים ויתרו על כל הטוּב שבהם לטובת בינוניות מחרידה ובלתי אכילה לחלוטין. יתכן שזו תוצאה של טיגון שגוי, או של דג שעמד יותר מדי זמן בכלי ההגשה בטרם נאכל. כך או כך, המסקנה איננה מעודדת.

הפתעה משמחת נרשמה מכיוון הצ'יפס: אמת, ניתן היה לצפות מתפוחי האדמה להיות מעט יותר רכים (ככל הנראה השמן בו טוגנו לא היה מספיק חם), אך גם התוצאה כפי שהתקבלה בהחלט היתה משביעת רצון, בהתחשב בנסיבות. גם סלט הירקות היה סביר, וזאת בניגוד למחלה נפוצה של סלטי ירקות במטבחים מוסדיים, אשר הם לרוב תפלים לחלוטין, נקיים מטעמי תיבול וירקות גם יחד.

אך זולת שני אלה קשה לומר שהקפיטריה מרשימה לטובה. במחיר של כ-20 שקלים לארוחה ניתן לצפות לרמה גבוהה יותר. לא ניתן, אם כן, לשייך את מספר האנשים הגדול שאכלס אותה בשעת צהריים הומה אלא לדלוּת האלטרנטיבות הטכניוניות. אך אנו לא נאמר נואש ונמשיך לתור אחר מזון הראוי לעלות על צלחותינו ועל רשומות הבלוג הזה.