תגלגלו, נשמות

אחד הסטריאוטיפים הרווחים כלפי הטכניון, הוא היעדר האווירה הסטודנטיאלית שבו: אך מה רב המרחק מן האמת. סביר להניח שכל סטודנט בן-יומו מכיר את מוסד "צהרי יום ד'" (או, כפי שהוא נקרא אם אתה מעל לגיל 35 או מתחת לגיל 12: "הפסקה פעילה"): שעתיים פנויות ביום רביעי במהלכן כלל הסטודנטים יוצאים מהכיתות ומתרגלים שלל פעילויות שכוללות צפיפות או עמידה בתור. בין היתר, היות שהשעה דורשת זאת, מספר יזמים זריזים גילו את הפונטנציאל שבכמה אלפי סטודנטים רעבים, ומיהרו לפרוס את דוכניהם בקמפוס.

אחד הותיקים שבדוכנים הוא דוכן האוכל הדרוזי, אשר מגיש מיני מאכלים אופיינים לעדה. ביום רביעי האחרון החלטנו לשים נפשנו בכפנו, להאזין לשלשול המילולי הבלתי נסבל שייצר מנחה אירוע ה"טכנו-ראש", לפלס דרכנו בין המוני הסטודנטים שעומדים בתור לדוכן – רגע, אמרתי "תור"? תור זה נשמע מאוד מתורבת ובריטי כזה. לא, זה לא תור. אולי "ערבובייה" – ולנסות למלא את פינו במעט ממולאים.

אולי זה המקום להרחיב מעט על סוגיית התור: הדוכן מתחזק שיטת הגשה לא-מאוד-ייחודית, שמתבססת על שולחן ארוך שעליו מסודרים כמה העתקים זהים מאותם מאכלים, וכמה אנשי מקצוע שתפקידם למלא חמגשיות. מה חבל אם כן, שבמקום להסתדר בתור מסודר ולגשת כל פעם לאדם הפנוי הבא, בוחרים הנוכחים להתגודד בצפיפות סביב הדוכן, ולהכריח את המוכרים לנסות לבחור את מי לשרת באלגוריתם הוגן כלשהו. לאחר שאדם משיג את מבוקשו, כמובן, עליו לחדור את דרכו החוצה דרך אותם אנשים שבקרבם התגודד אך לפני רגע, רק שהפעם, על מנת להגדיל את האתגר, הוא מחזיק בידיו חמגשית עמוסה ללא מכסה. בהצלחה, אדם!

אך אם להתייחס לאוכל עצמו: אנשים יודעי דבר נוהגים לרוב להתייחס לחברה הדרוזית כחברה שמרנית. מה מפתיע אם כן לגלות שבכל הנוגע לשימוש בשמן במאכליהם הם אוחזים במדיניות ליברלית למדי: אינני חושב שהיה מאכל אחד מבין אלו שטעמנו, אשר לא היה מרוויח מצמצום כמות השמן שבו. הדבר בלט במיוחד בכרוב הממולא, שבאופן כללי היה חלש יותר מעלי הגפן הממולאים. גם נושא טמפרטורת המזון הוא מעט כאוב. ברורים לי האתגרים הלוגיסטיים שבשינוע מגשי עלי גפן תוך שמירה על חומם, ובכל זאת, קצת מאכזב לקבל אוכל פושר בחמגשית. אך למרות כל הקיטורים, חשוב לומר בבירור שאת רוב המאכלים בדוכן בהחלט ניתן להכתיר, מבלי להשפיל מבטך, כטעימים. עלי הגפן היו במרקם ובחמיצות נכונה; סלט הטבולה, על אף שהיה שמח לערות לקרבו עגבניות (נו, באמת. רק מלפפונים?), היה רענן כנדרש; האורז עם החצילים עורר בנו חשד מסוים, ולכן פנינו למג'דרה שאכן הוכיחה עצמה כבחירה מוצלחת; והכרובית ברוטב טחינה, שכנראה זכאית לתואר המנה המצטיינת, היתה מדוייקת ביותר: הטחינה אכן הדגישה את מלוא החן שבטעמים הכרוביתִיִים. מה חבל שהביקוש הרב גרם לכך שהיא נגמרה די מהר.

שכחנו להביא מצלמה, אז נאלצנו להשתמש במצלמה העלובה של הסלולרי, ואז גם שכחנו לצלם, ונזכרנו רק כאשר נשאר מעט סלט טבולה.

המחירים שווים לכל כיס: יש שני גדלים של חמגשיות; הקטן מבין השניים עולה 15 שקלים, ומכיל כמות אוכל שבהחלט מספיקה לאדם רעב. הגדול עולה – שימו לב לעבודה הנהדרת של מחלקת המחקר של הבלוג – יותר כסף, ומכיל כמות שיכולים להתחלק בה שני אנשים. הדוכן גם מציע בנוסף לימונדה, גרגירי חומוס ופול ופיתות דרוזיות על טאבון, אם כי אותם לא בדקנו.

הדוכן הדרוזי הוא בלי כל ספק המוצלח ביותר מבין כל המקומות שנסקרו. מה מייאש אם כן, שהאופציה הסבירה ביותר בטכניון זמינה, למרבה הצער, רק יום אחד בשבוע: יורחבו צהרי יום ד' גם ליום ג', לאלתר. ואולי לא.