מים רדודים

אין דבר יותר מרענן מאשר בריכה באמצע יום קיץ חם. ואין דבר יותר שמן מאשר ללכת לבריכה רק בשביל לאכול.

אם הצלחתם להגיע עד לבריכה (כזכור, חם) ולצלוח את נהר הזאטוטים שמציף אותה מדי יום (כזכור, קיץ), אל תתנו לבריכה ומימיה הקרירים לפתות אתכם לפעילות ספורטיבית — תתרכזו ותלכו ישר, אל הקפיטריה!

אז נכון שמבחר המנות שם קצת יותר מצומצם, וארוחה עולה קצת יותר מאשר בקפיטריות שוש-טוש, אבל כמו שאומרים, העיקר זה האיכות, וכמה שיותר. המנות בפיתה משתלמות הן פיננסית והן קולינרית, במיוחד אם לא בא לכם לשבת בבריכה שורצת הילדים. עם זאת, הן סובלות ממגישות חסרות הכשרה בכל מה שנוגע למילוי פיתה. לעובדות הקפיטריה נטייה לאחוז בחוזקה בתחתית הפיתה תוך כדי שהן דוחפות פנימה תוספות זו על גבי זו, ולא על פני כל שטח הפיתה, כפי שמתבקש. המאפה הדק לא עומד בזה, והתוצאה נראית כמו מכתש רמון: חור גדול באמצע הפיתה, שדרכו ניתן להבחין בשכבות גיאולוגיות של חומוס וסלט כרוב.

יתרון בולט שיש לבריכה על פני כל קפיטריה או בית קפה בטכניון הוא שלא שומרים בה על כשרות, ומוכרים מאכלים בשריים לצד חלביים, גם בשבת. בונוס: כשאתם יוצאים מהבריכה, תרימו רגע את הראש מהפיתה ותסתכלו על הנוף.

דו"ח מעבדה

בלוג הנדסת מזון פורץ גבולות!!!!!11 אנחנו גאים להציג את הפוסט הראשון שמבקר קפיטריה במוסד מחקר שבה מגישים אלכוהול ומזון לא כשר, ושבמקום מיקרוגל מחממים בו את האוכל במאיץ חלקיקים! וכעת נעבור לכתבה שהכין כתבנו בצרן.

---

הקפיטריה שזכתה לשם המקורי "מסעדה 1", מתרפקת על כרי דשא נעימים למראה, בקצה המזרחי של המעבדה האירופאית לחקר הגרעין, CERN, שליד ג'נבה, שוויץ. עם שם כמו מסעדה 1 ניתן לצפות שגם מסעדה 2 תהיה קיימת היכן שהוא, אבל מסעדה 2 היא הרחק בצרפת, ועל כן נצמצם את הדיון למסעדה 1 בלבד. האתגר הראשון שצריך לצלוח בבואך לאכול במסעדה 1, הוא להבין את המחירים. כשמחיר של סלט יכול להגיע ל-2 פר"ש למאה גרם (פרנק שוויצרי אחד שווה כשלושה וחצי שקלים), וחלקו הגדול של ה"תפריט" הוא בצרפתית,  מי שאינו דובר אנגלית יכול בקלות להגיע למחיר מופרך למדי לארוחת צהריים. גם אנשי הצוות, שכנראה יודעים אנגלית, וגם יודעים שאתה לא יודע צרפתית, יפנו אליך בשטף מתגלגל בצרפתית, עם מבט שכולו משוכנע לחלוטין שאתה מבין כל מילה שהם אומרים. העובדה שאתה מגמגם בקצרה את רצונותיך, או מחווה תנועות מוזרות עם הידיים שמנסות להבהיר שאתה רוצה את האורז, ולא את השעועית הירוקה, לא עוצרת את שטף הדיבור. אך כאנשי מדע, לא ניתן לאוכלי-צפרדעים להפריד ביננו לבין ארוחת צהריים במחיר סביר: לאחר שבוע וחצי של ניסוי וטעיה, רישום מפורט של התוצאות, ציור היסטוגרמה והתאמה גאוסיאנית הביאו למסקנות מוצקות.

המחירים במסעדה 1 בהתפלגות לפי מוצרים. ניתן לראות שהתוצאות המדודות אינן תואמות את הגרף התיאורטי.

לאחר שעברת את הקופאית, והשארת אצלה את מיטב ממונך, מגיע המכשול הבא: מציאת מקום ישיבה. בשעות העומס (דהינו, השעות שבהם תחשוב שהגיוני לאכול בהם ארוחת צהריים), מציאת מקום ישיבה אינה משימה טריוויאלית. יתר על כן: אם חפצה נפשך לשבת בחוץ, תחת שמש הצהריים השוויצרית הנעימה, גם מציאת מקום ישיבה אינה מספיקה: אחרי שמצאת פינת-שולחן גדולה מספיק כדי להניח את המגש, עשויות עוד דקות ארוכות לעבור עד שתמצא גם כסא, לניח ליד פיסת השולחן שלך.

חצר הקפיטריה, בשעות העומס.  התמונה באדיבות ויויקה לינדהל.

הצלחת לפענח את רזי התפריט? התיישבת? יופי. עכשיו הגיע החלק המוצלח. בעבור 8.5-15 הפר"ש שלך (כתלות במנה הנבחרת, לא כולל שתיה, קינוח או חריגה גדולה מדי מהמנות הסטנדרטיות המוצעות), תקבל ארוחה טעימה ומשביעה למדי: תהיה זו פיצה (שבמונחי "פיצה דומינו" תקרא כנראה זוגית) מעוטרת בתוספת היומית, שיכולה להיות פורמז' (היחידה שטעמתי, היה מוצלח) או שיקוצים כגון טונה, אנשובי או אפילו שרימפס. נתח בשר (לפעמים כשר, לפעמים פחות) מוגש לצד ערמה נאה של פולנטה, ריזוטו, פירה, או תפוחי אדמה. או סוג כזה או אחר של פסטה (לרוב רביולי) ברוטב (שמנת או עגבניות).  לאחר מחקר מעמיק, התברר שאם בחרת לא לבחור סוג כזה או אחר של "ירק מבושל" למנה שלך, תוכל להוסיף במקומו סלט-ירוק-סטנדרטי, בלי להכפיל את מחיר המנה.כיאה לקפיטריה המשרתת בני לאומים רבים, מגישים ב"מסעדה 1" כל יום מנה מיוחדת. לפעמים מוצלחת יותר, לפעמים מוצלחת פחות, אבל תמיד בקצה העליון של סולם המחירים: תהיה זו שווארמה סרת טעם [בלי טחינה?? כמה אנטישמים צריכים להיות כדי להגיש שווארמה בלי טחינה?] , איזשהו מוקפץ מוצלח למדי [אם הייתי סיני, בטח התגובה שלי היתה דומה לתגובה לשווארמה] או אפילו צלחת עמוסה באורז צהבהב ומני מאכלי ים [סרטנים, צדפות, חסילונים ועוף. אני מעדיף להתרחק מאלו].  למרות שהמנות המיוחדות נראות מבטיחות ממבט ראשון, הן אינן מקיימות. גם אם הם טעימות יותר מהמנות ה"סטנדרטיות", וזה לא קורה תמיד, ההפרש כמעט ואף פעם לא שווה את המחיר.

מבחר מהמנות המוגשות במסעדה 1. התמונה באדיבות ויויקה לינדהל. [ממש כמו הויטרינה במנדרין. NOT - ה.מ.]

שעות הפתיחה של מסעדה 1 מתפרשות על כל שעות היום: משמונה בבוקר ועד אחת עשרה בלילה, עם תפריט מתחלף ההולם (בצורה אירופאית מעוותת) את השעה ביום. אבל אם כמוני, אתם מעדיפים ארוחת ערב קלה ולא, למשל, נקניקייה נוטפת שומן לארוחת הערב, מחירי הסלטים במסעדה 1 יגרמו לכם להדיר את רגליך משם שלא בשעות ארוחת הצהריים. אך בשעות הערב הקפיטריה מגישה גם בירה ויין, כך שאם אתה עצל מכדי להרחיק עד לסן-ג'ני הסמוכה כדי לשבת לפאב, מסעדה 1 יכולה להוות תחליף ראוי.

לסיכום, אם צלחת את מכשול השפה, תוכל למצוא במסעדה 1 ארוחת צהריים טעימה למדי, ומשביע עד מאוד, במחיר, שהוא אומנם גבוהה יחסית לקפיטריה סטודנטיאלית, אך סביר למדי בהתייחס לסביבה.

שתי מילים על החלבייה של הנדסה אזרחית:

הגשה עצמית.

הצד החלבי, האלטרנטיבי, של הקפיטריה של הנדסה אזרחית נמצא בצד השני של הגשר. כמו בכל מוסד אלטרנטיבי שמכבד את עצמו, גם שם לא מאכילים אתכם בכפית. מי שרוצה להצליח, יצטרך לשלם בזיעה. רוצה קרואסון שוקולד ונס קפה? אין בעיה. לך שים לעצמך קרואסון בשקית נייר, והנה כוס חד פעמית ריקה, שם העגלה, אתה יודע מה עושים.

הקרואסון היה טרי, וכך נראו גם שאר המאפים. ביקשתי נס קפה קטן וקיבלתי כוס בגודל של אספרסו לגמדים; אבקת הקפה הייתה מתוצרת לא מזוהה וקצת חשודה. כבר הכנתי את הטיעון המנצח "בשביל להכין לעצמי נס קפה יכולתי להישאר בבית", כשפתאום נגלתה לעיני מכונת הפלא: טוסטר מסוע!!! המכשיר הזה לעולם לא יפסיק לרתק אותי: מכניסים מאפה פושר בצד אחד, הוא נוסע נוסע נוסע, והופ! הוא יוצא חם מהצד השני. זה כמו לונה פארק של קרואסונים. נרגשת ומלאת ציפייה, לא ויתרתי על ההזדמנות להעביר את הרכש החדש שלי במתקן הקסמים הזה, ואכן, באופן לא לגמרי צפוי, הוא יצא מהצד השני, חמים וטעים.

נראה שהחלבייה מתאימה לכל אותם אנשים שמטעמי פרנויה או פינוק חייבים להכין בעצמם את כל מה שהם מכניסים לפה, לאנשים שמתרגשים מטוסטרים וממסועים, ולגמדים שאוהבים אספרסו.

נס על מים

הרעיון לשתות אייס קפה בבריכה נראה בתחילה מופרך. הלא כל המטרה בבואנו לשם היא לעסוק בפעילות גופנית  ולהשיל את תוצאות הזלילה האחרונה. מאי נפקא מינה, אם כן, אם רגע לאחר מכן הולך אדם ומערה לקרבו את כל הקלוריות אותן שרף בדמות משקה סוכרי ושמנמן.

אך במחשבה שנייה, נגיע למסקנה שזהו השילוב האידיאלי. הלא רק פעילות גופנית כגון שחייה תמרק את מצפונו של אדם העומד ביודעין לשתות אייס קפה ומודע להשלכות. כפי שידוע כי ערכם הקלורי של מאכלים שנאכלים באין רואה הוא 0, כך גם הערך התזונתי של כל דבר מזון שנצרך לאחר פעילות גופנית משתפר פלאים, או לכל הפחות בטל בשישים. או בשפה קצת פחות מתפתלת ומכובסת: עזוב אותך עכשיו מדיאטה, הרגע הייתי בבריכה ואני צמא טילים, למה כל הכלור הזה לא בא לי טוב.

ואם כבר עלה נושא הכלור, אזי תשמחו לדעת שבניגוד לחששות המוקדמים מתברר שמערכות הסינון של הבריכה ושל מכונת האייס קפה הן נפרדות, והאייס קפה בבריכה לא מכיל טיפת כלור. כבר התחלה טובה, אז זה כלום לעומת העובדה המדהימה הבאה: בבריכה האייס קפה נמכר בכוסות קטנות, תמורת סכום של חמישה שקלים. תפקידו של משפט זה הוא ליצור מרווח זמן להתאוששות באמצע הטקסט, כיוון שאני מתאר לעצמי שבשלב זה הלסת שלכם שמוטה ואתם פוערים עיניים כמסרבים להאמין. חזרתם? יופי.

כזכור, בפוסט הראשון בפרוייקט האייס קפה התלוננתי מרה על המחסור בגדלי כוסות נורמליים בתחום האייס קפה, והנה באופן פלאי העולם מתיישר על פי רצונותיי ודיווחים על כוסות אייס קפה בגדלים קטנים צצים כפטריות אחרי הגשם. כבוד.

בכוס הלא-מעוצבת והחסרת-כל-לוגו, שוכן אייס קפה במרקם מעט מימי מהמקובל. עובדה זו מהווה חסרון לאלו מכם שאוהבים את הקפה גוּשי ועשיר, וגם יוצרת תחושת בהילות תמידית הנובעת מהעובדה שנדמה שהאייס קפה נמצא בשלבי המסה מתקדמים (הוא לא. זה המרקם הטבעי שלו), אך יחד עם זאת מונעת את התופעה הנפוצה שבה כל טעם הקפה נמצץ דרך הקשית ואתם נשארים עם גוש קרח תפל.

מלבד זאת, אין מכסה וכמות הסוכר סטנדרטית. המחיר לכוס בינונית (11 שקלים) גבוה מעט מהממוצע, אך שמעו לעצתי ובחרו בכוס הקטנה.

450 קילו צ'יפס

"מה עוד?"

בהיכנסכם לקפיטריה בהנדסה אזרחית, היו דרוכים. חשבו מראש. תכננו, ואל תיכנסו כלאחר יד. המחשבה וההרהור מה לאכול, אותו תהליך מחשבתי שמלווה אתכם באופן יומיומי (או, אם אתם גרגרנים ופרעסערים כמונו, על בסיס שעתי), חייבים להתבצע בחופזה, שכן תוך מספר שניות תאלצו לקבל החלטות קשות.

באופן שמזכיר יותר מכל את הסופ-נאצי מאותו פרק של סיינפלד, נהנות העובדות לצעוק על הממתינים בתור "מה עוד?", בעוד האחרונים עסוקים בהתלבטויות והתחבטויות באיזה מנות לבחור. ביחד עם רעשי המטבח, התוצאה היא קקפוניה צורמת של רעש בלתי נסבל; וזוהי, כמובן, איננה הסביבה המתאימה לשום דבר, קל וחומר להחלטות הרות גורל כמו מה לאכול לצהריים. בחרת מנה בשרית? יופי. מה עוד? תפוחי אדמה. מה עוד? סלט. מה עוד?

מה עוד? מה עוד. מה עוד איננה שאלה של מה בכך. כמו שאומר לארי דייויד באחד מפרקי "תרגיע" לגברת אשר מנצל לרעה את זכות הטעימה שלה, כולנו היינו רוצים לנסות הכל. אבל צריך לבחור. מה עוד היא שואלת. הייתי רוצה שיהיה קצת פחות חם, שיתחלף ראש הממשלה ולקבל 100 בכל המבחנים. אה, זה אין לכם? אז אורז.

גם האוכל איננו מן המשובחים שנטעמו: מנת הגולש היתה כה דהויה וחסרת טעם, עד כי התעורר החשש שבעצם לא מדובר בבשר אמיתי, אלא בתבשיל שנרקח מירקות נשכחים ואבקת מרק. הפסטה היתה מימית וסתמית עם רוטב בלתי מורגש, וגולת הכותרת היה הדג המטוגן: דג מטוגן, חברים, בגרסתה המוצלחת, היא מנה טעימה ומושחתת עד כדי פלצות. כשמכינים זאת נכון, בשר הדג הופך נימוח ורך ואילו הציפוי פריך ומתפצח בפה בהנאה רבה. בגרסת הקפיטריה בהנדסה אזרחית, לעומת זאת, היתה זו מנה בעלת מרקם סולייתי ומדכא; כאילו שני החלקים ויתרו על כל הטוּב שבהם לטובת בינוניות מחרידה ובלתי אכילה לחלוטין. יתכן שזו תוצאה של טיגון שגוי, או של דג שעמד יותר מדי זמן בכלי ההגשה בטרם נאכל. כך או כך, המסקנה איננה מעודדת.

הפתעה משמחת נרשמה מכיוון הצ'יפס: אמת, ניתן היה לצפות מתפוחי האדמה להיות מעט יותר רכים (ככל הנראה השמן בו טוגנו לא היה מספיק חם), אך גם התוצאה כפי שהתקבלה בהחלט היתה משביעת רצון, בהתחשב בנסיבות. גם סלט הירקות היה סביר, וזאת בניגוד למחלה נפוצה של סלטי ירקות במטבחים מוסדיים, אשר הם לרוב תפלים לחלוטין, נקיים מטעמי תיבול וירקות גם יחד.

אך זולת שני אלה קשה לומר שהקפיטריה מרשימה לטובה. במחיר של כ-20 שקלים לארוחה ניתן לצפות לרמה גבוהה יותר. לא ניתן, אם כן, לשייך את מספר האנשים הגדול שאכלס אותה בשעת צהריים הומה אלא לדלוּת האלטרנטיבות הטכניוניות. אך אנו לא נאמר נואש ונמשיך לתור אחר מזון הראוי לעלות על צלחותינו ועל רשומות הבלוג הזה.