צדק חברתי

קשה לחזור ללימודים אחרי קייטנת המחאה החברתית שהעסיקה אותנו במהלך הקיץ. אמנם שם קיבלנו רק לינה באוהלים ואירועי חוצות מיוזעים, אבל את מנות השוקו והלחמניות אנחנו משלימים בימים אלה.

קשה במיוחד לחזור ללימודים ולהיזכר שימים ארוכים בטכניון עולים לנו בהרבה כוסות קפה וסנדביצ'ים של מנדרין. מזל שיש את הפינות של הפקולטה לארכיטקטורה שמציעות פתרונות קולינריים ברי השגה.

פינת הקפה ופינת המרק שוכנות במסדרון של קומה 1 בבניין אמאדו; באופן מפתיע אף אחת מהן לא ממוקמת בפינה. שתיהן מנוהלות על ידי סטודנטים נמרצים (עדיין) לארכיטקטורה בשנה ב', אך בעוד פינת הקפה שייכת לוועד הסטודנטים, פינת המרק הינה יוזמה פרטית ומבורכת עד מאד.

פינת הקפה זכתה למפה חדשה שעדיין לא הספיקה להיטנף יתר על המידה ולמיחם חדש ונוצץ, והכלים הישנים – כולל הכפיות המשותפות המקובעות לקיר והכלי לסוכר/גושים – הוחלפו בכלים חד-פעמיים. זה כמובן אומר שלפעמים אין כפיות, וזה גם לא אקולוגי, אבל לפחות פינת הקפה טיפונת יותר נקייה. לזכותם של מנהלי הפינה ייאמר שמלאי הקרמבואים משביע רצון וכך גם מלאי החטיפים המלוחים (אבל איכס, צ'יטוס בטעם קטשופ? באמת?). עם זאת, מורגש מאד חסרונם של חטיפים מקבוצת העוגיות/ופלים, ולא, פתי בר זה לא תחליף הולם לעוגיה. בנוסף, שבו וצצו להן סוכריות הטופי, ואף על פי שאני יודעת שיש להן קונים מדי פעם, אני עדיין לא מבינה מה הן עושות שם. זה אפילו לא טופי בטעם קפה.

מי שהסתובב באמאדו לפני שנתיים – תנחומיי, אחיי לצרה – ודאי זוכר את פינת המרק האגדית של דורון ורביב שמילאה את קומה 2 בריח של בית. בשנה שעברה השניים זנחו את פינת המרק לטובת פרויקט גמר בארכיטקטורה, ועכשיו בשעה טובה הם אזרחים חופשיים. חישוב פשוט מעלה כי מנהלי פינת המרק 2.0 בכלל לא היו בסביבה כשפינת המרק הקודמת פעלה. צעירים. אז אמנם פינת המרק החדשה לא מצוידת במקרר ענקי כמו פינת המרק הראשונה, ואין שם פיתות עם זעתר, אבל בהחלט יש מרק, וזה מה שחשוב. שני סירים מהבילים מחכים על שתי פלטות מדי יום החל מ-11:00, ובמחיר סמלי של שלושה שקלים תוכלו להצטייד בכוס מרק מנחמת. המרקים מתובלים כראוי ונוטים קצת לכיוון החריף, ומכילים כמות נאה של ירקות. החסרון הבולט של המרקים בפינת המרק הוא שמשום מה הם מכילים כמויות עתק של שמן. טרם קיבלתי תשובה ראויה לשאלה למה יש כל כך הרבה שמן במרק ירקות (אפילו לא טיגנו בו בצל!). תעלומה. אם כך, המרק לא מומלץ לבעלי כולסטרול גבוה ואנשים שלא אוהבים שנשארת להם שכבת שמן על השפתיים כשהם מסיימים לאכול. מומלץ בחום לכל השאר.

מזון מהיר

בימים אלה בהם אנו מתאוששים מחופשת המבחנים וחוזרים לשגרת הלימודים, צצים ועולים להם זכרונות מהסמסטר הוקדם, זכרונות שנדחקו למעמקי התודעה על ידי נוסחאות, מצגות פאוורפוינט ושרטוטים – עמוק מספיק כדי למנוע מאתנו לכתוב עליהם בבלוג.

הרשו לי לקחת אתכם לסיור בנתיב הזכרון הפרטי שלי, לצהרי יום רביעי מסוים בשלהי סמסטר חורף התשע"א.

השעה הייתה 14:15, בטני קרקרה בעוז בעוד ידי היו עסוקות בבניית מודל מקרטון לבן. "לא עכשיו!" סיננו יחד הידיים ותחושת המחויבות למקצוע, "השיעור מתחיל ב-14:30 ואין לנו מה להגיש!!!" אך בטני העקשנית המשיכה בשלה, וגררה איתה גם את בלוטות הרוק. באי רצון, הידיים נכנעו (מחשש להכתמת המודל כתוצאה מפעילותן המוגברת של בלוטות הרוק), ותחושת המחויבות למקצוע פינתה את מקומה, סוף סוף, לתחושת רעב כבד.

רק בשלב זה נזכרתי בבוקר אותו יום, בבהייה השגרתית בתכולת המקרר בנסיון להרכיב ארוחת צהרים. "נו טוב, יש היום דרוזים", שכנעתי את עצמי, והשארתי את הבירה והקלמנטינות במקומן הבטוח על מדף המקרר. כך, ב-14:18, נטולת ארוחת צהרים ומצוידת בדחף דוחק לאכול, קיללתי את עצמי: "נו באמת, אם רצית דרוזים למה חיכית עד עכשיו?! בשעה כזאת כבר לא נשארה כרובית בכלל!"

מתוך אכזבה מרה על אובדן הכרובית בטחינה, נזכרתי בחומוס בהנדסת חומרים. מושלם! משביע וזול, ואפשר לזלול אותו במהירות עד שיתחיל השיעור. עכשיו צריך רק להגיע להנדסת חומרים.

לצאת החוצה דרך קומה 2 באמאדו, לעלות במדרגות לעבר השדרה המרכזית, לפנות שמאלה, לעבור את אולמן וחשמל ושוב לפנות שמאלה לתוך בניין הנדסת חומרים. לעבור את הגשר, לרדת קומה במדרגות והנה הוא – "חומוס סעיד בזיו", בפקולטה להנדסת חומרים בטכניון. פיתה, חומוס, עוד חומוס, מלפפון חמוץ, עגבניה וצ'יפס. עשרה שקלים, מפית. אני כבר בדרך החוצה.

תוך שאני לועסת והולכת חזרה לעבר הפקולטה – הפעם קצת יותר לאט – אני מריצה שוב בראשי את מאורעות הדקות האחרונות. אני מציינת לעצמי בחיוב שלא היה תור, השירות היה אדיב, הצ'יפס טוגן לאחרונה והירקות נחתכו רק ממש לפני שהוכנסו לפיתה שלי. והפיתה, הו, הפיתה! כה רכה וחמימה! "רק שלא יהיה לי גוש ענק של חומוס בסוף", אני מתפללת. כנראה שזה עזר, כי הפעם גוש החומוס שהתנקז לקצה הפיתה היה בינוני למדי. אכלתי גם אותו.

14:28, אני בחזרה בסטודיו. ביד אחת שפופרת דבק, ביד שניה פיסת קרטון לבן. בבטן… חומוס.

מאחורי המדרגות מסתתרות המון לזניות

העולם כמרקחה. בצפון אפריקה נופלים משטרים רודניים, בויסקונסין נלחמים האיגודים המקצועיים על זכות הייצוג שלהם, ובטכניון פועל בית הסטודנט במלוא המרץ כבר שבועות שלמים: סניפי בית הקפה "קפה קפה", רשת ההמבורגרים "בורגר ראנץ'" והתאילנדי ששכחתי את שמו (ולא משלמים לי מספיק בשביל לעשות תחקיר) לא נעלמו מעיננו, ואת חלקם (החלק שאינו בורגר ראנץ') אל נכון נבדוק בשבועות הקרובים ועוד נכתוב עליהם (כמובן שהאופציה לפוסטי אורח מאת קוראינו פתוחה תמיד).

ביחד עם העסקיות החדשות של מנדרין, שכוללות המבורגר-דג ועוד משהו עם דג (אינפלציית הדגים הזו מעלה תהיות: האם עובדי מנדרין שדדו משאית דגים, או קנו אקווריום במטבח?), כל השפע הזה חותר תחת הנחת היסוד שעומדת בבסיס הבלוג, הלא היא שהאוכל בטכניון גרוע ואנו כאן כדי ללעוג לו. סוף סוף, איש לא הכשיר אותנו לכתוב ביקורות הוגנות ומאוזנות. אך לא ניתן לפסול את האפשרות שהשיפור הדרמטי בכמות ואיכות האופציות לארוחת צהריים היא פועל יוצא של ביקורת הברזל הבלתי מתפשרת שהנהגנו כאן במהלך השנה וחצי האחרונות.

על כל פנים, בזמן שכל הטוב הזה מתרחש, עומס הלימודים מקשה עלינו לעמוד בשגרת העדכון של הבלוג. בעוד שלאכול מוכרחים, עדכון הבלוג נדחה ונדחה עד לתקופות רגועות יותר, אשר כמעט ואינן מגיעות עוד. לו רצינו, ניתן היה לעשות מהחדלון אידאולוגיה, ולהצהיר שכוונת מכוון עומדת מאחורי העיכוב בהעלאת הפוסטים: הרי אין דין מזללה תאילנדית שנפתחה אתמול כזו אשר פועלת חודשים על גבי חודשים: כל זב-חוטם יכול להקפיד ביום ראשון שהנודלס יהיו אל-דנטה, הירקות יהיו פריכים, הבשר יהיה עסיסי והמונוסודיום גלוטומט יהיה אומאמי, אך מקצוענית אמיתית היא להמשיך בכך לאורך תקופה ארוכה.

וכעת, לאחר ההקדמה המתנצלת והמתארכת, נוכל להתחיל לדבר על הקפיטריה של פיזיקה שאותה פקדנו אי-שם בדצמבר. לא, הפעם לא מדובר על דוכן הפיצות והקפה, עליו כתבנו בפעם שעברה (ושמוסיף להיות באיכות טובה מאוד: הקפה המוגש שם הוא כנראה המוצלח ביותר שתמצאו בטכניון, הפיצות והפוקצ'ות מוצלחות מאוד). במורד המדרגות אך קרוב מאוד פועלת בשעות הצהריים קפיטריה המגישה ארוחות צהריים חלביות מעט יותר עשירות.

לא מעט פעמים עברתי באיזור הקפיטריה, וכמעט בכל פעם מגשי הלזניות המהבילים המציצים מתחת למדרגות משכו את מבטי. אך עוד לאותו יום לא עלה בדעתי לתהות לעומק על קנקנו של עמק הלזניות. אסתטיקת ההגשה, נקדים ונאמר, אינה מן המשובחות. על מגשי פלסטיק פשוטים שוכנים קעריות סלט ומרק בעלי שיק של חדר אוכל קיבוצי משנות ה-50, רוצה לומר פריטים שאפילו היפסטרים כבדים לא יחשיבו אותם לוינטג'. תדמית אורח החיים האורבני והמודרני שמנסות לשדר רשתות כמו "גרג" או "מנדרין" ניגף כאן אל מול הפשטות הפונקציונלית.

אך מעבר לשטחיות החיצונית מתגלה אופציה סבירה ביותר לארוחת צהריים: תמורת 25 שקלים, תוכלו להנות מארוחת צהריים הכוללת (לשון התפריט) "תבשיל", סלט ושתייה; סוגי התבשילים מהם ניתן לבחור הם (כמובן) לזניית חצילים, לזניית פטריות (חילוקי דעות נרשמו בשאלה האם מדובר בפטריות מקופסה, שכן לא הזמנו את המנה ונאצלנו להתבסס על עדויות ראייה מבלבלות בלבד. נעה טוענת שהיא ראתה ארגז פטריות במטבח, אך אני, בכל אופן, למדתי להיזהר ולחשוד בכל מקום בטכניון אשר מתיימר להגיש פטריות), פסטה כלשהי שנשמעה מבטיחה אבל נגמרה בשעה שהגענו, ו"מנת היום" המיוחד: שעועית מקסיקנית עם אורז. בנוסף, בתוספת של כמה שקלים ניתן גם לקבל מרק.

הזמנו את לזניית החצילים ואת השעועית עם האורז: הלזניה היתה טעימה, אך היתה יכולה להיות חמה יותר. מנת השעועית, לעומת זאת, היתה חמה מאוד וחריפה במידה שמצד אחד, גורמת למנה להיות בעלת נוכחות, ומצד שני מאפשרת להמשיך לתפקד ביום הלימודים. ביחד עם המנה קיבלנו כפית של סלט אבוקדו מאיכות סבירה בהחלט – חבל רק שהכמות הזערורית לא אפשרה באמת להנות ממנו כראוי. הסלט אשר הוגש לצד המנות היה פריך ורענן אך מעט תפל. בתחום השתייה, זכינו לבחירה המרגשת בין נבלה ובין טריפה: לימונדה בתרכיז מלאכותי או מיץ אשכוליות אדומות מתרכיז מלאכותי. קשה היה שלא להצמטרר מקריאת הכתובת על הבקבוק: "מכיל עד 12% פרי". משקאות כה נחותים ורוויי סוכר אינם מכבדים אף מוסד.

הקפיטריה בפיזיקה, יש לסייג ולומר, היא מסוג המקומות אשר נבנה על קהל לקוחות נאמן ויומיומי: מעט קשה מביקור בודד להעריך את היתרונות והחסרונות שלה, ושוכני-קבע בפקולטה בפיזיקה, אשר סועדים בה באופן יומיומי או למצער רב-שבועי וודאי יוכלו לפרט יותר על סוד משיכתה: כאופציה חד-פעמית לארוחת צהריים אמיתית, מזינה וזולה היא מספקת את הסחורה, חרף הביקורת. וגם יש יופי של קפה ליד.

משאיות או לא להיות

מבחר האוכל המוצע לסטודנטים במכון הטכנולוגיה של מסצ'וסטס רחב למדי: בית הסטודנט עמוס לעיפה באוכל מסוגים שונים — דאנקן דונטס, סאבווי, פיצה, דוכן אוכל יפני (שמוכר רק סושי ודברים בטעם טריאקי), אוכל הודי ואפילו דוכן אוכל "מזרחי" (פלאפל, שווארמה, קבב וכו'. אבל שווארמה אינה שווארמה, וקבב אינו קבב). ובמסדרונות הקמפוס פזורות קפיטריות שונות במחירים משתנים. המבחר גדול, ובמחיר סביר של 5-8 דולרים, אפשר לאכול ג'אנקפוד סביר למדי. אבל אני רוצה דווקא להתמקד בתופעה אחרת: משאיות-האוכל של רחוב קרלטון.

משאיות האוכל של רחוב קרלטון

אם תגיע לרחוב קרלטון, בשוליים המזרחיים של הקמפוס, בשעות הצהריים תמצאו ארבע משאיות צבעניות, ועשרות סטודנטים מתגודדים סביב כל אחת מהן. את "פלאפל ירושליים" לא דגמתי. בהתחלה זה נראה לי מטופש לאכול שם כשיש כל כך הרבה אוכל חדש לטעום. וכשהתחלתי להתגעגע לחמודי, הביקורות של חברי הישראלים הרחיקו אותי. אם כך, נשאר לנו לדון בשלוש המשאיות האחרות.

נתחיל מהבעיות המשותפות לכל משאיות האוכל: הן נמצאות בחוץ, כך שבעודך מחכה בתור אתה חשוף לרוחות השמים (ולגשם. מה שקורה הרבה. ולפי התיאורים של המקומיים, גם לשלג. ולהרבה קור בחורף). הן אינן כוללות מקומות ישיבה כך שצריך לקחת את האוכל ולאכול אותו במקום אחר. בימים יפים זה לא בעיה — יש מסביב הרבה דשא ועצים חביבים שאפשר למצוא תחתם מקלט מהשמש. אבל בימי גשם זה אתגר של ממש, ולו בגלל שלכל שאר האנשים שמחפשים מקום לשבת בו — יש אותה בעיה.

קלובר

משאית האוכל של המאה ה-21! בעודך מחכה בתור ומתקרב למשאית, אחד הדיילים שאופף את התור ניגש אליך ושואל מה תזמין (באנגלית ברורה!). הוא מזין את פרטי ההזמנה (והשם) ישירות לאיפון שלו, וגם מאפשר לך לשלם באשראי (!!). אם רצית לשלם באשראי ומכונת האשראי שלהם לא עובדת באותו יום (קורה די הרבה, משום מה), הוא אפילו יציע לך לשלם בפעם אחרת.

שלושה טבחים עמלים בתוך המשאית על הכנת המנות: פלאפל, טופו ברוטב ברביקיו, גרסא מקומית לסביח ("Egg and Eggplant") וכיוצא באלו מנות צמחוניות הגודשות פיתה (מוצלחת יחסית למה שתמצא באזור בוסטון) מקמח מלא.  כשהמנה שלך מוכנה לאחר כדקה או שתיים, אחד הטבחים יקרא בשמך ויגיש לך את המנה שביקשת. עמ זאת, עם 6-7 אנשי צוות וציוד היי-טק מתוחכם, בקלובר עדין לא מגיעים להספקי מילוי-פיתה של חמודי אחד.

למען האמת אני נוטה להדיר את רגלי מקלובר: פלאפל בינוני במחיר של אוכל אמיתי (5 דולר, קצת יותר משווארמה-בפיתה אצל חמודי), מגוון תחליפי בשר וביצים אף פעם לא עשו לי את זה. אבל קלובר כנראה יהיה הבחירה הראשונה שלכם אם אתם צימחוניים ו/או שומרי כשרות.

חוזה'ס

כשניגשים למשאית Jose's, שמגישה אוכל "מקסיקני", נראה במבט ראשון כי אין תור: הקופה פנויה, וקופאית במבטא מקסיקני כבד שואלת מה תרצה. כשאני מבקש "בוריטו עם בשר טחון" היא שואלת את השאלה (שלקח לי כמה שבועות להבין מה היא אומרת בדיוק): "Black beans or green fried beans?". אחי תקופה ארוכה שבה פשוט ביקשתי ממנה לבחור באקראי למדתי להזמין "Green Fried beans". חמישה דולרים מחליפים ידיים, ועכשיו מתחיל החלק הקשה:

התור הארוך למדי נאגר בהמתנה למנות: שני מקסיקנים חרוצים עובדים במרץ על ההכנה ומדי דקה לערך כורז אחד מהם משהו כמו "שרדד ביף אינצ'ילדה, בלק בינס" (במבטא מקסיקני כבד, כבר אמרתי?) ואז האדם שמנחש שהוא הבא בתור (והבין מה כרז המקסיקני) ניגש ולוקח את המנה שלו. כן, מנחש. מאיפה אני אמור לדעת אם עכשיו ה-"צ'יקן טאקו, גרין פרייד בינס" הם שלי ולא של החמישה שהזמינו לפני?

התור הוא בכלל סוגיה כואבת: קצב הגשת המנות איטי ובשעות העומס במהלך הסמסטר, זמן ההמתנה יכול להגיע גם לחצי שעה ויותר. וכל זה, אחרי שכבר שילמת, כשכבר מאוחר מדי לקחת את כספך למקום אחר. אז מחכים.

אבל כשמגיעה המנה הכל נשכח: טורטיה גדולה למדי עטויה נייר כסף, מונחת בתוך חמגשית קלקר. הטורטיה עוטפת, כמו לאפה בשווארמיה חיפאית רגילה, הרים של בשר בקר טחון, אורז, שעועית שחורה, מעט ירקות, גואקמולי ושמנת חמוצה. הטורטיה דקה להפליא ואורזת את כל הדברים הטובים הללו ביחד, בלי להעיק, ובלי להיות דומיננטית מדי. הרטבים והמילויים מעורבבים ביחד בצורה לא אחידה מדי, כך שכל ביס מהבוריטו מרגיש כמו תערובת שונה למדי של טעמים, כך שהבוריטו אומנם גדול למדי, אך לא משעמם ומחדש לאורך כל הארוחה.

בנוסף, החמגשית מכילה גם ערמה של "דוריטוס", קצת אורז, משחה חומה לא כל כך מזוהה, אבל טעימה למדי (זה ה-"Green fried beans" שבחרנו בהתחלה), ואם תרצה גם סלסה ("אדומה" או "ירוקה") בדרגות חריפות משתנות.

חוז'ס. משאית צהובה, דלפק קטנטן.

מנה טיפוסית בחוזה'ס: בוריטו (הפעם: עם מולה), שעועית-ירוקה-מטוגנת (זה הדבר החום מאחורה) וקצת אורז.

בסיכומו של עניין, חוזה מציע ארוחה טעימה להפליא ומשביעה מאוד, למי שמוכן לחכות בטור כמות מגונה של זמן.

מומוגוז

זוהי כנראה הותיקה בעגלות האוכל — בתחילת החודש, הם שינו שם (עד לפני מספר שבועות קראו להם "גוזברי"), קנו משאית חדשה (אדומה ונוצצת) ופתחו אתר אינטרנט לרגל חגיגות העשרים. הם גם הציעו "כל הארוחות באוקטובר חינם", למי שלקוח שלהם במשך 20 שנה, ואני, כמו ישראלי טוב, תהיתי איך הם בודקים דבר כזה.

המשאית של מומוגוז -- תפריט ודלפק

מומוגוז מציעים מה שנראה כמו אוכל אסיאתי גנרי — אני לא יודע אם זה "סיני", "יפני", "תאילנדי", "קוריאני" או פשוט אוכל של אמריקאים-מלוכסני עיניים. אבל הדבר המפתיע הראשון שנתקלים בו כשמגיעים למומוגוז הוא התור:

הוא פשוט רץ — בפעם הראשונה, הלכתי עם חבר למחלקה, ורק בגלל החברה הסכמתי לעמוד בתור שנראה כאילו הוא מכיל 50 אנשים. אבל תוך דקות ספורות התור הזה נגמר ומגיעים לעיקר: הפעם, סינית מבטא כמעט בלתי אפשרי שואלת מה תרצה, אתה בוחר פריט-ג'יבריש אקראי מתוך התפריט ומנסה לנחש איך הוגים אותו נכון ("צ'יקן פאד-טאי" זה עוד סביר, אבל איך לעזאזל הוגים נא-גאונג?), וכעשר שניות אחרי שארבע וחצי הדולרים שלך יושבים לבטח בקופה (חמישה דולרים אם אתה רוצה את המנה שלך עם אורז מלא), מונחת על הדלפק חמגשית קלקר, וסינית אחרת מפנה אותה אליך.

מנה טיפוסית ממומוגוז -- ערימת אורז, ערמת בשר וקצת ירקות.

בתוך החמגשית הארוחה "סטנדרטית" — ערמה של חסה וגזר, עליה ערמה של אורז, נודלס או איטריות אורז ובסיכומו של העניין עוף, בקר, חזיר או טופו, באחד משישה-שבעה טעמים או צורות הכנה. למרות שרוב הזמן אני נצמד לעוף (הבקר שלהם קצת סיבי, חזיר הוא אכיל אבל לא כוס התה שלי, ואני מעדיף בשר ולא בשר בכאילו, תודה), המנות עדין מגוונות למדי ושונות מספיק זו מזו כדי שהן לא ימאסו מהר מדי.

מומוגוז מציע מגוון גדול למדי של ארוחות משביעות (ולו בזכות הר האורז, למרות שגם כמות הבשר סבירה), עם תור שרץ!

אם אתם מזדמנים לקיימברידג', משאיות האוכל הם כנראה המקסימום, מבחינת טעם ושובע-לאורך-זמן, שתוכלו להשיג עבור מחיר סביר. לכל אלו שרגילים להביא אוכל מהבית — איכשהו, משאיות האוכל מנצחות גם את זה.  והאפשרויות — הן מגוונות מספיק כך שברחוב אחד ניתן למצוא מגוון גדול יותר מבכל המוסד-הטכנולוגי-לישראל החביב עליכם. לפחות בעידן שלפני בית הסטודנט.

רונן אברבנאל הוא שליח הנדסת מזון ל-MIT, ובקרוב לפרו.

מה נשתנה?

ובכן, קודם כל, שבכל השנים אנו אוכלין בגרג ומנדרין; השנה הזו, נפתח בית הסטודנט!

אז נכון שבסמסטר אביב תש"ע היינו עדים להשתלטות רבתי של רשתות מנדרין וגרג על קפיטריות בפקולטות השונות, אבל הנה קמות להן חלופות בבית הסטודנט. מאז אירוע הפתיחה של רוניצ'ו, נפתחו בבית הסטודנט מאפיה בשם מאנו מאפים (או "מאנו אפים" למבקרי השְלטים הקטנוניים שבינינו), דוכן נקניקיות, וכמובן, עגלת קפה של מנדרין. מי שביקר בבית הסטודנט במהלך הקיץ ותהה לאן נעלמה לה עגלת הקרפ-פרוזן-יוגורט שעמדה בגאווה בכניסה למבנה, אולי יתאכזב לשמוע על הפרדת הרשויות: מכונת הפרוזן יוגורט שוכנת כעת בתוך חנות הממתקים snax, ואילו המאפיה שמולה אחראית על תחום הקרפּים.

חדשות טובות נוספות הן שעות הפעילות של בתי העסק, שמתאימות יותר לשעות הפעילות של הסטודנט הממוצע (ויותר חשוב: שעות הפעילות של הקיבה הממוצעת). לדוגמה, snax פתוחים עד חצות, והמאפיה פתוחה עד 21:30.

אם להאמין לפרסומות ביומן אס"ט, משפחת עזאם תמשיך להגיש לנו אוכל דרוזי בימי רביעי וגם בימי חמישי. לידם נצפה השבוע דוכן של בירה ונקניקיות צ'וריסו.

החדשות הרעות הן שמנדרין העלו מחירים, כאילו שהשנה אנחנו כבר לא סטודנטים עניים. אבל היי, בית הסטודנט נפתח!

ברכותינו לקפיטריה בפקולטה להנדסה אזרחית, שזכתה לרמונט במהלך הקיץ והחליפה את פס האוכל הליניארי המסורתי בעקומה. יש להם גם טלוויזיה (כבויה, אבל כשיש לך פרארי בחניה, למי אכפת אם היא נוסעת) ואפילו ארון קבוע לעגלת המתכת שמניחים בה את המגשים בסוף הארוחה. אמריקה.

מעבר לגשר, הקפיטריה החלבית של הנדסה אזרחית עוברת הסבה בימים אלה ל… ניחשתם נכון, סניף של מנדרין. במנדרין כנראה דואגים שלא נצטרך ללכת רחוק מדי בשביל להגיע לסניף שלהם; בזמן שנחסוך נוכל ללכת לעבוד, וככה עדיין יהיה לנו כסף לקנות במנדרין אחרי שהם מעלים מחירים.

שתהיה לכולם שנת לימודים מוצלחת, ובתאבון!

שווארמה להמונים

"סטודנטים יקרים,
אס"ט שמחה להודיע על פתיחת מסעדת הבשר של רוניצ'ו בבית הסטודנט, בעל הבית השתגע!
לרגל הפתיחה, ביום א' הקרוב, בין השעות 14:00-20:00, תוכלו ליהנות מארוחות שווארמה, פרגיות ופלאפל בחינם!"

כך נפתח העדכון האחרון מאגודת הסטודנטים שהגיע אל תיבת הדוא"ל שלי ביום שישי שעבר. מיד פצחתי בריקוד ובקריאות "לא ייאמן! בית הסטודנט נפתח! בית הסטודנט נפתח! חלום שהתגשם! אוכל בחינם!". כמובן, לא היה קשה לשכנע את חבריי להצטרף אלי להרפתקה זו שגמולה הוא אוכל בחינם, וכולנו חיכינו בכליון עיניים וקיבה ליום ראשון המדובר.
ידוע לכל כי חיבה לאוכל ולמתנות משותפת לכל בני האדם, ובפרט לכל הסטודנטים הרעבים והעניים באשר הם. עם זאת, בתמימותי, לא ציפיתי שמי מהם יטרח להגיע במיוחד לקמפוס הטכניון בחופשת הקיץ על מנת לנכוח באירוע הפתיחה הנוצץ של מסעדת הבשר של רוניצ'ו בבית הסטודנט.
הו, כמה טעיתי.
אילו בית הסטודנט היה נפתח במדינה נאורה ומתורבתת, נאמר בסקוטלנד או בקנדה, הרי שהתור המסודר מול הדוכן החדש של רוניצ'ו היה משתרך עד הספריה המרכזית. רצה הגורל והדוכן החדש של רוניצ'ו נפתח בלב הלבנט, ולכן התור המרשים נראה יותר כמו התגודדות והגיע רק עד לפאתי הקיוסק הסמוך, המתקרא בשם Snax. בנוסף, נראה כי כתוצאה מאילוצים גיאוגרפיים אלו, ביום ראשון בשעה 14:00 רוניצ'ו היו עדיין סגורים.
נציגינו הדייקנים מסרו כי בשעה 13:50 אחד העובדים ברוניצ'ו התקין את השווארמה במקומה וניסה להפעיל את הגריל, אך זה סירב להסתובב. בשעה 13:55 הבשר הוצא ממקומו, ורק כעבור דקות ארוכות הוחזר ותהליך הצלייה החל. מובן שעתה ציפתה לסטודנטים הצובאים על דוכן השווארמה המתנה לא קצרה עד לפתיחת הדוכן, אותה העבירו בספוקלציות ותקוות לעתיד:

- "אז מה אתה לוקח, פלאפל או שווארמה?"
- "ברור ששווארמה, אם כבר אוכל חינם אז שיהיה יקר! אתה חושב שהם יודעים למלא פיתה כמו שחמודי היה ממלא פיתה?"
- "אני מקווה שהם לא ממלאים פיתה כמו הבחורות בבריכה. לבחורות האלה שמור מקום מיוחד בגהינום על מה שהן עושות לפיתות. אין, רק חמודי ידע מה הוא עושה."

- "איזה כיף יהיה כשבית הסטודנט יהיה מוכן – יהיו בו בית קולנוע! ופאב!"
- "מה פאב, בשביל שתי בחורות על כל חמישים בנים? מי יבוא לשם? עזוב, עדיף ללכת לנולה סוקס."

סטודנטים רעבים. צילום אילוסטרציה בלבד. סתם, לא. זה אמיתי.

השלב הבא היה נסיון להעריך מתי ייפתח הדוכן ונקבל, סוף סוף, את האוכל שמגיע לנו. בשלב זה – נאמר, בסביבות השעה 14:20 – אנשים שהיה להם משהו יותר טוב לעשות, או שהיו רעבים מספיק בשביל לשלם על אוכל, החלו לפרוש. אחרים, רעבים לא פחות אך בעלי תושיה, החלו לזרוע ייאוש בקהל: "אני כבר מזמן הייתי הולך לאכול במקום אחר. שמעתי שבכלל לא טעים פה!". אולי הערה זו היא זו שהציתה שרשרת סיפורים עסיסיים אודות ארוחות בשריות כושלות אך חינמיות במחוזות אחרים, למשל בצה"ל.
מזווית העין ניתן היה לראות שדוכן הקרפ / פרוזן יוגורט בכניסה לבית הסטודנט מרוויח לא רע מפליטי התור של רוניצ'ו, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.
דרך נוספת להעביר את הזמן הייתה בסקירת המנות המוצגות בתצלומים מאחורי דלפק השווארמה ועל מסכים שטוחים לצידיו. רוניצ'ו מציעים כ-8 מנות קבועות, ביניהן שווארמה בצלחת או בפיתה, פלאפל, שיבּודים (כך במקור), ומנות צ'יפס בגדלים שונים. חדי העין שבינינו שמו לב שהתמונה של מנת הצ'יפס הגדולה לא מכילה יותר צ'יפס מאשר זו של המנה הבינונית, אלא הינה רק גרסה מתוחה שלה. בהתאמה גם שקיות הקטשופ המצורפות גדולות יותר, ולנו לא נותר אלא לתהות האם אריזות הקטשופ שמקבלים יחד עם המנה הגדולה הן בגודל של שקיות שוקו. תהייה נוספת אשר עדיין מטרידה את מחשבותינו היא כמה נצטרך לשלם עבור ארוחת צהרים ברוניצ'ו בימי חול, שכן מחירים לא הופיעו כלל בשום תפריט או מסך.
הדכדוך והעצבנות כבר ניכרו בשורותינו, כשלפתע ראינו את מסך הברזל מתרומם מעל הדוכן, והשווארמה נגלתה אלינו במלוא תפארתה. בעיניים נוצצות ובלוטות רוק ערוכות, החלה ההסתערות לקראת המטעמים שהובטחו לנו. העובדים היו מוכנים למאבק ועבדו בחריצות ובחייכנות. בין בגט לפיתה, הם עודדו אווירת לבנט כללית על ידי קריאות "לא שומעים אתכם!" ו-"מי רוצה פלאפל?!" וכן זריקת בגט לעבר ההמון הרעב מדי פעם.
בניגוד לפרסום שהבטיח גם פרגיות, הוצעו רק מנות פלאפל בפיתה ושווארמה בבגט. מי שרצה להינות מכל העולמות – לאכול בשר וגם לגלות מה טיב כישורי מילוי הפיתה של עובדי רוניצ'ו – נאלץ להתפשר. מי שביקש שתייה, קיבל פחית משקה אנרגיה על חשבון הבית. מיותר לציין שהחלק הקשה ביותר של היום היה עם קבלת המנה, שכן אז היה על הסטודנט המאושר לצלוח בדרכים לא דרכים את ים הסטודנטים הלא מסופקים, על מנת להגיע אל חוף המבטחים מחופה העץ ולזלול את ארוחת הצהרים שהרוויח ביושר.
אני התיישבתי לאכול בשעה 15:15.

שווארמה: הצעת הגשה.

כישורי מילוי הפיתה והבגט היו סבירים, איפשהו באמצע על הסקאלה שבין חמודי לבין עובדות הקפיטריה בבריכה. הפלאפל היה יבש – אולי כי חיכה, כמונו, 45 דקות עד שהגיע לידינו. השווארמה הייתה צלויה במידה משביעת רצון, הלחמניה הייתה טרייה, הצ'יפס היה סטנדרטי. אך החמוצים, החמוצים… החמוצים נכבשו בחומץ, משל היינו במדינה נאורה ומתורבתת, ולא במלח, בהתאם למקובל אצלנו בלבנט. איכס.

חצי מנה פלאפל ומשקה אנרגיה. יאמי.

מגוון התגובות על מנות השווארמה והפלאפל נע בין "סביר" ל-"סבבה פלוס", או כפי שהיטיבה לתאר זאת סטודנטית רעבה: "בשביל אוכל שקיבלתי בחינם, זה טעים". קשה לאמוד את האטרקטיביות של מסעדת הבשר של רוניצ'ו כחלופה לארוחה בקמפוס, שכן ללא מחירים לא ניתן לחשב את היחס שבין התמורה לאגרה. עם זאת, זו בהחלט תוספת מבורכת למאגר הקפיטריות הדל בקמפוס, ולשם שינוי אינה שייכת לרשתות גרג ומנדרין.
עדי ראייה מוסרים כי מול רוניצ'ו התנהל תור עד סגירת הסניף, שכצפוי התעכבה עד אחרי 20:30 (אבל היי, הם התחילו מאוחר). יש לקוות כי שעת סגירה זו אינה מקרית או חד פעמית וכי המסעדות החדשות בבית הסטודנט תישארנה פתוחות גם בשעות הערב המאוחרות. כי אנחנו עדיין בטכניון אחרי 18:30. ואנחנו רעבים.

בונוס למי שהגיע עד לכאן: דיווח באתר אס"ט על פתיחת הסניף החדש של רוניצ'ו בבית הסטודנט. יש שם הסבר אטימולוגי לשם רוניצ'ו (!), אבל דרך הגיית השם עודנה חידה בעיני. בין הפותרים נכונה יוגרלו פורטרטים חתומים של שלום זילוני.

כימיה פיזיקלית

הקוראים האדוקים של הבלוג ודאי הבחינו באובססיה הקלה שיש לכותביו עם בית הסטודנט. אנו עוקבים בשקיקה אחר הפרסומים השונים אשר מכריזים מדי מספר חודשים על פתיחתו. אין לדעת האם זו תוצאה של מגוון האוכל אשר הוא עתיד להציע, או בתאוות השררה שלנו אשר גורמת לנו לשוות בעיני רוחנו את אירוע הפתיחה היוקרתי בו נלבש טוקסידו, או שמלה, ונצעד על השטיח האדום ביחד עם שלום זילוני בעוד רב המלצרים מציע לנו מתאבני בורגר-ראנץ'.

אי-שם בתחילת תקופת המבחנים החלטנו לתהות על קנקנו של הרחש אשר עולה לאחרונה בפורומים שונים בנוגע לסטטוס פתיחתו של הבית. ובכן, לא נותר לנו אלא לבשר בחגיגיות שבית הסטודנט אכן נפתח; הבניין, שכפי שהיטיבה לתארו נעה, מתהדר בארכיטקטורה של שדות תעופה, כולל שלל קומות ומפלסים, מתוכן אחת כוללת מינימרקט וחנות מתנות, ושלל פועלים אשר בונים או מנקים את שאר החנויות. עד מהרה הבנו שעל אף חדר הישיבות המפואר בקומה השנייה, או אולם הקולנוע הסגור בקומה השלישית, אוכל לא נראה כאן ולכן מוטב לחפש מקום אחר לסעוד בו.

לאחר ההקדמה המפרכת הזו, הגענו לקפיטריה בבניין פיזיקה. קפיטריה זו, כך מסתמן, היא סוד שמור במיוחד: לא רק שהיא מקפידה שלא להתקרא באף שם, וכך למנוע מעצמה ליהנות מיתרונות המיתוג, היא שוכנת בפינה נסתרת, שבה מובטח שאדם שאינו שותף סוד לא יוכל להגיע אליה. כיוון שאנו בכל זאת בלוג תחקירים חושפני, אזרנו אומץ להיות, כך נראה, מבין הלקוחות הראשונים של הקפיטריה באותו יום (והיה מדובר בשעת צהריים מאוחרת).

פיצה עם זיתים שחורים ועגבניות. בצלחת פלסטיק, מה חבל. כהרגלנו, נתנצל על איכות התמונה הסלולרית.

תפריט הקפיטריה איננו מן העשירים. לבד מן הקפה והכריכים הסטנדרטיים, בולטות בו הפיצות והפוקצ'ות אשר כמובן עוררו את סקרנותנו. למרבה ההפתעה, שתי המנות היו מוצלחות למדי. הפיצה היתה דקיקה וטעימה, אם כי העובדה שהיא הונחה בחוץ זמן מה לפני רכישתה (אין לדעת כמה זמן) פגמה בטריותה, בטעמה ובתחושת ההיגיינה הכללית. גם ההגשה בצלחת פלסטיק מן הסוג הזול מאוד, יש לומר, איננה תורמת לאסתטיקה, והלא בפיצה אין לך דבר החשוב מן האסתטיקה.

פוקצ'ה עם גבינת עיזים ופלפלים קלויים. האם מה שנקרא בתפריט "גבינת עיזים", הוא, למעשה, לַבָּנֶה? אולי. מי יודע.

באשר לפוקצ'ה, תחילה נדחתה הזמנתנו בטענה ש"הבצק עוד תופח", אולם לאחר מעט הפגנת עקשנות צרכנית בריאה, התברר שדווקא ניתן לספק אותה. כמעין אנטיתזה לפיצה, בצק הפוקצ'ה היה בשרני ועשיר, בעל קרום פריך מבחוץ ורכות אוורירית מבפנים, כמו שצריך. הפלפלים הקלויים היו מעט קרים מדי (כנראה שהוצאו מהמקרר דקות לפני ההזמנה), וגבינת העיזים היתה בינונית אך לא הצליחה לפגום בהנאה. בסך הכל, הגם שלא מדובר בהברקה קולינרית מקורית במיוחד, המנה מצליחה לרענן ולהפתיע בנוף הטכיוני.

רמת המחירים בקפטריה זולה מן המצופה. נראה כי כאן פועל לטובתנו העדר המיתוג ואווירת השכונה הכללית. עם זאת, כיוון שלאחר ביקורת אוהדת זו אין ספק שאלפי קוראי הבלוג ינהרו לקפיטריה, אין ביכולתנו להבטיח שכך יישמר. מצד שני, בהתחשב בקצב חילופי הזכיינים בקפיטריה בפיזיקה, ובכך שעבר כחודש מהביקור בקפיטריה ועד כתיבת הביקורת (תקופת מבחנים, נו), אין ביכולתנו להבטיח שהיא עדיין קיימת.

יופי פקין

[פוסט אורח מאת עמית לוי]

"תה ואורז יש בסין", גורסים כולם, אך נדמה כי שלונסקי ומצטטיו הנלהבים לא הטריחו עצמם לאותה ארץ הנדחת (ובכן, עסוקים היו – אז כהיום – בענייניהם הבוהמייניים). הנוחת בשערי המעצמה המתהווה זוכה לגלות עולם קולינרי צבעוני, עשיר, מורכב, ושונה לא רק מהתפריט המערבי – אלא גם מאותו "אוכל סיני" המותאם לחך המערבי ברשלנות ושואב השראה דווקא מהמטבח התאילנדי ומטבחים אסייתיים נוספים, לאו דווקא זה הסיני.

בורות קולינרית ישראלית זו מקורה, אולי, בחוסר עניין, או בחוויה השלילית מהמסעדות ה"סיניות" של שנות ה-80 הזכורות לרע; מוזר הדבר אף יותר, בהתחשב בשכיחותם של מקורות יודעי דבר: שאלו, למשל, את ישראל אהרוני על המתכון שלו להונגשאו צ'יאדזה, או את גידי גוב על הג'יאודזה שאכל בדוכן בבייג'ינג.
קצרה היריעה, ואין זה המקום, לתלי-תלים של סיפורים קולינריים, שיפארו את המנות המוקפצות, האטריות בעבודת יד, הכיסונים המאודים, שיפודי השרצים החריפים וקומקומי התה הבלתי נדלים; נסתפק, לעת עתה, בדוגמה קצרה שאולי תעיד במידת מה על הכלל: הגלידות (הכוונה לשלגונים וקרחונים – ארטיקים וקרטיבים, ולא לגלידות א-לה 'אייסברג'. אלה שחשקה נפשם בגלידת שוקולד מריר בגביע ופל פריך, מוטב אם יסתפקו בגיחה קצרה לפריז, לעת עתה).

לא אשכח את הלקיקה הראשונה מהארטיק הירקרק, שעל עטיפתו גוונים ירוקים וכיתוב סיני. טעם חלבי קל ומתקתק התמזג בטעם מוכר אחר, כזה השייך לימי שישי בצהרים ולמסעדות פועלים סואנות – ארטיק בטעם פוּל, מסתבר. באופן מפתיע, שילוב הטעמים דווקא ערב לחכי! הגם שמדובר בחוויה רווית צבעי מאכל (אל הנוסעים לפריז מוטב כי יצטרפו אלה הסובלים מבעת-צבעי-מאכל וחומרים סינתטיים, בראשם מונוסודיום גלוטמט), הרי שממנה ואילך נפרץ הסכר. שעועית אדומה לרוב (והיה מי שניסח כלל ידוע בתחום הקינוחים: "אם אתה לא יודע מה זה – זה שעועית אדומה"), אפונה ותירס, כולם דרים בכפיפה אחת עם שמנת צמחית, מייצבים וקרח.

נהנינו משילובי השעועית האדומה, לעתים כפסים אדומים בארטיק ולעתים כמלית של ממש, ומטילון התירס המרהיב שצורתו כצורת תירס של ממש ולו ארומה בלתי ניתנת להכחשה של תירס; ביקורת צוננת יותר קיבל קרטיב האפונה, שלא היה ממותק מספיק והרגיש כמו מנה מרוכזת ולא מחוממת או מתובלת של… אפונה.

כמו כן נצפו טעמים מוכרים אך מתחומים קולינריים אחרים: קפה מר (טעם קפה מפתיע בדיוקו), מסטיק עלמה (נמאס כעבור נגיסה או שתיים), תה ירוק (מרענן!) וטארו (אותו ירק שורש סגול, אמורפי ובלתי צפוי, ממנו נמנענו בקנחנו).

לצד טעמי הקטניות והמנות העיקריות, נהנים הסינים גם מטעמים סטנדרטיים מעט יותר – בננה, מנגו, תפוח, אפרסק, תות ונוספים, והחביב עלינו מכל – פירות יער, בדמות שלגון-קרחון מדהים (קרטיב מבחוץ, גלידת יוגורט מבפנים).

והמחיר? למרבה המזל, גם בסין הפוסט(?)-קומוניסטית, המחירים עדיין זולים ונעים בין 1 ל-3.5 יואן (0.5 עד 2 ש"ח, לערך), מה שמאפשר נסיה וטעיה עד אין קץ בלא יסורי כליות תקציביים.
ולאלה מכם המחפשים את הטעמים המוכרים מהבית, אל חשש – תוכלו למצוא 'מגנום' ו-'קורנטו' לרוב, במחירים גבוהים מעט יותר (עד 5 יואן, כ-3 ש"ח).

סעו לסין, ידידי! מקררי גלידות עמוסים לעייפה רק מחכים לבואכם, מדגישים עוד יותר את צבעה האדום העז של השעועית; שלגוני אבוקדו נימוחים ממתינים שתקלפו אותם במסירות; וארטיק-קרטיב אחד, מלא בכל טוב, עדיין מצפה בכליון עיניים לדרישת שלום מעבדו המסור, לזכר שעותינו היפות יחד בשישוואנגבאנה המיוזעת.

[עמית לוי הוא שליח "הנדסת מזון" לסין]

על ספסל אחר, סל עם חומוס טחינה

לאור הנסיון המוצלח בפעם שעברה, החלטנו שוב לנסות את מזלנו באחד מן הדוכנים אשר מפציעים בטכניון אך רק בצהרי יום ד', והפעם בדוכן של חומוס זיו, חומוסיה חיפאית אשר בימים כתיקונם שוכנת, חכו לסוף המפתיע, במרכז זיו.

אך בניגוד לפעם הקודמת, שבה הסתערנו בהתלהבות על הדוכן הדרוזי בשעה 12:30 וחווינו מפח נפש עצום בדמות תורים לא מסודרים, דחיפות וצעקות, הפעם התכנסה מערכת הבלוג, עשתה חושבים וגיבשה טקטיקה מנצחת: לדחות את שעת ההגעה ל-14:00. ואכן, בשעה היעודה לא היה תור בדוכן והוא היה מוכן לקבל מיידית את הזמנתנו. יתכן שגם תרמה לכך העובדה שבאותו יום הופיע לראשונה בטכניון דוכן צ'וריסוס (מילה ספרדית שפירושה "דרך יקרה להגיד נקניקיות") אשר המה אדם (מחמת הנימוס, לא אציין את דעתי על אנשים אשר מבכרים לאכול צ'וריסוס).

אם אתם אנשים אשר נוחים להתלבט, ומסוגלים לבלות דקות ארוכות בהתלבטויות מה לאכול, הרי שדוכן חומוס זיו נבנה במדויק בשבילכם: זאת מכיוון שהוא מציע לצובאים על פתחו מנה אחת בדיוק: צלחת חומוס בינונית, יחד עם שתי פיתות וקופסת חמוצים קטנה, ב-20 שקלים. גודל המנה מעורר אי נוחות מסויימת: הוא קצת יותר מדי גדול עבור סועד בודד, לטעמי (אלא אם הוא או היא, אבל בואו נודה בזה, בעיקר הוא, מאוד רעב; וגם אם הוא מאוד רעב, אכילת כל כך הרבה חומוס היא חד גונית במידה מסויימת. אולי עדיף לאכול משהו אחר. לא צ'וריסוס), אבל קצת קטנה מדי עבור שני סועדים. נדמה כי השילוב האידיאלי עבור גודל מנה שכזה הוא מבוגר וילד, קהל יעד שאינו נפוץ במיוחד בטכניון. על כל פנים, אנחנו התחלקנו שניים במנה אחת.

[כאן, בבלוגים רציניים, היתה מופיעה תמונה. למרבה הצער, שוב שכחתי להביא מצלמה והתמונות שצילמתי בטלפון יצאו גרועות מדי מכדי להציגן בפומבי]

ובאשר לחומוס עצמו – ובכן, אינני חובב גדול של ז'אנר פואטיקת החומוס. לא תמצאו כאן השוואות לגרגרים הנימוחים אצל סעיד, המשאוושה המהבילה אצל אבו-חסן או החריף אצל אבו-שוקרי המקורי. אך גם חומוס זיו בהחלט לא אכזב. המרקם היה משחתי וטרי במידה המתאימה, והגרגרים השתלבו בו בצורה הרמונית למדי. החריף היה חריף במידה המתאימה (כלומר, לא שורף מדי עבור החך הרגיש), ורק כמויות השמן היו מוגזמות במידת מה. יצויין לטובה כי החומוס לא סבל מהבעייה הנפוצה שממנה סובל חומוס בקערה שנמצאת יותר מדי זמן בחוץ, קרי, הופעת כתמים צהובים יבשים ומכוערים על פניו.

לציון נמוך יותר זוכות התוספות אשר הגיעו עם החומוס: הפיתות היו פיתות-סופרמרקט סטנדרטיות לגמרי ולא מרגשות, והחמוצים הרגישו כאילו הם יצאו בזה הרגע מקופסת שימורים. לא היה בהם שום דבר חווייתי או מרגש. מעט יותר השקעה בנושא הזה, כמו פיתות איכותיות או זיתים תוצרת בית, היתה משדרגת פלאים את התוצר הסופי.

חומוס זיו, אם כן, הוא הפתרון הסביר עבור מי שרוצה לחיות בחיפה אבל להרגיש בדמשק. לא, רגע. זה משפט הסיכום הכי גרוע שאני יכול לחשוב עליו. נסיון נוסף: חומוס זיו, על אף מגרעותיו, הוא בהחלט אופציה שראוי לקחת בחשבון עבור ארוחות צהריים. לא תצאו מכאן עם חוויה עילאית ואלוהית מהסוג שאדוקי חומוס נוהגים לגרגר עליה: אין אלוהים מלבד אבו-חסן, וסעיד הוא שליחו. אבל גם זיו בסדר.

תגלגלו, נשמות

אחד הסטריאוטיפים הרווחים כלפי הטכניון, הוא היעדר האווירה הסטודנטיאלית שבו: אך מה רב המרחק מן האמת. סביר להניח שכל סטודנט בן-יומו מכיר את מוסד "צהרי יום ד'" (או, כפי שהוא נקרא אם אתה מעל לגיל 35 או מתחת לגיל 12: "הפסקה פעילה"): שעתיים פנויות ביום רביעי במהלכן כלל הסטודנטים יוצאים מהכיתות ומתרגלים שלל פעילויות שכוללות צפיפות או עמידה בתור. בין היתר, היות שהשעה דורשת זאת, מספר יזמים זריזים גילו את הפונטנציאל שבכמה אלפי סטודנטים רעבים, ומיהרו לפרוס את דוכניהם בקמפוס.

אחד הותיקים שבדוכנים הוא דוכן האוכל הדרוזי, אשר מגיש מיני מאכלים אופיינים לעדה. ביום רביעי האחרון החלטנו לשים נפשנו בכפנו, להאזין לשלשול המילולי הבלתי נסבל שייצר מנחה אירוע ה"טכנו-ראש", לפלס דרכנו בין המוני הסטודנטים שעומדים בתור לדוכן – רגע, אמרתי "תור"? תור זה נשמע מאוד מתורבת ובריטי כזה. לא, זה לא תור. אולי "ערבובייה" – ולנסות למלא את פינו במעט ממולאים.

אולי זה המקום להרחיב מעט על סוגיית התור: הדוכן מתחזק שיטת הגשה לא-מאוד-ייחודית, שמתבססת על שולחן ארוך שעליו מסודרים כמה העתקים זהים מאותם מאכלים, וכמה אנשי מקצוע שתפקידם למלא חמגשיות. מה חבל אם כן, שבמקום להסתדר בתור מסודר ולגשת כל פעם לאדם הפנוי הבא, בוחרים הנוכחים להתגודד בצפיפות סביב הדוכן, ולהכריח את המוכרים לנסות לבחור את מי לשרת באלגוריתם הוגן כלשהו. לאחר שאדם משיג את מבוקשו, כמובן, עליו לחדור את דרכו החוצה דרך אותם אנשים שבקרבם התגודד אך לפני רגע, רק שהפעם, על מנת להגדיל את האתגר, הוא מחזיק בידיו חמגשית עמוסה ללא מכסה. בהצלחה, אדם!

אך אם להתייחס לאוכל עצמו: אנשים יודעי דבר נוהגים לרוב להתייחס לחברה הדרוזית כחברה שמרנית. מה מפתיע אם כן לגלות שבכל הנוגע לשימוש בשמן במאכליהם הם אוחזים במדיניות ליברלית למדי: אינני חושב שהיה מאכל אחד מבין אלו שטעמנו, אשר לא היה מרוויח מצמצום כמות השמן שבו. הדבר בלט במיוחד בכרוב הממולא, שבאופן כללי היה חלש יותר מעלי הגפן הממולאים. גם נושא טמפרטורת המזון הוא מעט כאוב. ברורים לי האתגרים הלוגיסטיים שבשינוע מגשי עלי גפן תוך שמירה על חומם, ובכל זאת, קצת מאכזב לקבל אוכל פושר בחמגשית. אך למרות כל הקיטורים, חשוב לומר בבירור שאת רוב המאכלים בדוכן בהחלט ניתן להכתיר, מבלי להשפיל מבטך, כטעימים. עלי הגפן היו במרקם ובחמיצות נכונה; סלט הטבולה, על אף שהיה שמח לערות לקרבו עגבניות (נו, באמת. רק מלפפונים?), היה רענן כנדרש; האורז עם החצילים עורר בנו חשד מסוים, ולכן פנינו למג'דרה שאכן הוכיחה עצמה כבחירה מוצלחת; והכרובית ברוטב טחינה, שכנראה זכאית לתואר המנה המצטיינת, היתה מדוייקת ביותר: הטחינה אכן הדגישה את מלוא החן שבטעמים הכרוביתִיִים. מה חבל שהביקוש הרב גרם לכך שהיא נגמרה די מהר.

שכחנו להביא מצלמה, אז נאלצנו להשתמש במצלמה העלובה של הסלולרי, ואז גם שכחנו לצלם, ונזכרנו רק כאשר נשאר מעט סלט טבולה.

המחירים שווים לכל כיס: יש שני גדלים של חמגשיות; הקטן מבין השניים עולה 15 שקלים, ומכיל כמות אוכל שבהחלט מספיקה לאדם רעב. הגדול עולה – שימו לב לעבודה הנהדרת של מחלקת המחקר של הבלוג – יותר כסף, ומכיל כמות שיכולים להתחלק בה שני אנשים. הדוכן גם מציע בנוסף לימונדה, גרגירי חומוס ופול ופיתות דרוזיות על טאבון, אם כי אותם לא בדקנו.

הדוכן הדרוזי הוא בלי כל ספק המוצלח ביותר מבין כל המקומות שנסקרו. מה מייאש אם כן, שהאופציה הסבירה ביותר בטכניון זמינה, למרבה הצער, רק יום אחד בשבוע: יורחבו צהרי יום ד' גם ליום ג', לאלתר. ואולי לא.